טוב, זה קצת מוזר לי לכתוב כאן על משהו שלא קשור לליה שלי, אבל אישה יקרה (אמא שמתגעגעת) העניקה לי "שרביט", ובעיקר בגלל שאני אוהבת אותה, וגם כדי לא לצאת כאן סנובית בחגיגות השרביט הזה..
אז! השרביט שניתן לי (לפי מה שהבנתי) הוא כדי לספר על הפעם הראשונה ש....
וכמובן שקפצו לי לראש מליון דברים שקשורים בליה שלי ובלידה שלה - החלטתי שכדי להשתתף באמת במשחק ולא לבאס אותו, אני אכתוב על משהו אחר.
אז אני אספר על הפעם הראשונה (או לייתר דיוק על הזיכרון הראשון) שבה נשבר לי הלב (בערך). אני לא זוכרת בת כמה בדיוק הייתי, אבל נראה לי שאח שלי עוד לא היה בתמונה, אז אני מניחה שהייתי בת ארבע לכל היותר. זה היה בחופש הגדול. אבא שלי הסיע אותי ואת אמא שלי לתל אביב לרחוב הירקון. הוא היה מוריד אותנו שם בדרך שלו לעבודה. היינו נפגשות עם סבתא שלי והולכות לים.
באותו היום אני זוכרת שהיה די לחוץ, וירדנו מאוד מהר. עברנו את הכביש שאני רואה בזכרוני כסואן במיוחד ופשוט ע-נ-ק, ואני זוכרת שמיהרנו ואמא שלי דחקה בי. ואז... הדלי האהוב עליי עם איזושהי כף בצורה חיה שהיתה הכי יפה בעולם נשמטו לי. ואני לא יודעת למה, אבל עברנו כל כך מהר, ואמא שלי לא עצרה.
ומכונית שעברה שם כמה שניות אחרי, פשוט דרסה את הדלי והכף, ובזכרוני הם פשוט התנפצו לרסיסים.
ואני זוכרת שבכיתי, ושחשבתי שאמא שלי וסבתא שלי בכלל לא מבינות כמה הכף הזו והדלי הזה היו מיוחדים וחשובים. ואני זוכרת שהייתי עצובה בגלל זה ימים (ואולי, זה רק הזיכרון).
אבל הכי משמעותי הוא שעד היום אני זוכרת את הקווץ' הזה בלב בגלל משהו שנקשרתי אליו שאבד...
אז... לפי חוקי המשחק, אני צריכה להעביר את השרביט הלאה, ורציתי להעניק אותו לבוהה במקלדת ולאבו אלמוג - אבל כולם כבר לקחו חלק בחגיגה, ואז הבנתי שאולי הראוי ביותר הוא הקורא הראשון כאן, שמלווה אותי כבר ממש מהפוסט הראשון. ולמרות שהוא לא ממש כותב כאן, אולי זה יגרום לו לחרוג ממנהגו?
אז.. רון???? השרביט עובר אליך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
