איפשהו לפני יותר מחצי שנה זה היכה בי.
נסעתי ברכב וכמו מיטב התובנות גם זו הגיעה בשעה הזו.
חשבתי על זה שלא רקדתי באמת כבר יותר משנה.
חשבתי על זה שלא שרתי. חשבתי על זה שלא יכול להיות שכל כך הרבה זמן לא שרתי לעצמי באוטו אפילו פעם אחת.
חשבתי על זה שהשדות שליד הבית, שפעם עשו לי כל כך טוב - בכל פעם שהייתי חולפת על פניהם מחדש, לא מזיזים לי בכלל.
כך גם לא עדרי הכבשים שם.
חשבתי על זה שאני אומנם רואה ירח מלא וגדול, אבל כבר לא רואה כמה הוא יפה. כבר לא מתרגשת מזה.
חשבתי על זה שזיקוקים היו מלהיבים אותי מאז ומתמיד כמו ילדה קטנה, ואפילו הם כבר לא מצליחים לשמח.
הבנתי שהדברים האלה של היום יום, הדברים הקטנים והמשמחים - הם לא חודרים אליי, הם לא מדברים אליי, הם כמו לא קיימים.
זה היה אחד הרגעים העצובים בחיי. אני יודעת שהבלוג הזה לא חסר בקטעים עצובים, ובכל זאת ההכרה הזו - בזה שאני בכלל לא נמצאת בחיים כל כך הרבה זמן, הייתה לי קשה מדיי. רציתי לכתוב על זה בזמנו, אבל הידיעה שאנשים שאוהבים אותי קוראים כאן, גרמה לי לפחד לכתוב על זה.
בכלל, השלב בו פתחתי את הבלוג למשפחה וחברים קרובים גרם לזה שהם עדיין יכולים להיכנס לכאן מתי שרק ירצו, ושלי אין ממש שליטה על זה. (זה גרם גם לזה שאנשים שהיו פעם קרובים ועכשיו לא מסתובבים כאן ואני חשופה להם).
אני לא מתחרטת על זה. כשהחלטתי לפתוח את זה הרגשתי שהאנשים שסביבי לא מבינים אותי. לא מבינים את העולם שבו אני חיה. ואני מקווה שהבלוג הזה עזר להם, וגם עזר להם לעזור לי.
ואחד המחירים של ההחלטה הזו, הוא כאמור, שלא יכולתי לכתוב בזמנו את הדברים האלה. חשבתי שלאוהבים שי יהיה קשה מדיי. שיהיה להם קשה לקרוא שנה אחרי על איך אני, עדיין, אינני בחיים.
ועכשיו - אני כותבת את הדברים הללו.
ועכשיו - אני יכולה לכתוב בהמשך ישיר אליהם שזכיתי לראות איך ברגע אחד, חזרתי לחיים. גם אם עדיין לא לגמריי - חזרתי.
ועכשיו אני יכולה לכתוב שזכיתי לראות את האיש שלי חוזר גם הוא בשנייה וממלא את הבית הזה בשיר ובשמחה, ממש כמו פעם - ואני חייבת להודות שכבר שכחתי כמה שמח הוא היה פעם, ואני כל כך שמחה שאני זוכה להיזכר.
חיים.
חזרנו לחיים.
עם תקוה לחיים חדשים שיגיעו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
