עוד יהיה לך...

אני עוד לא יכולה לכתוב על זה שום דבר בבלוג, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה לכתוב על זה למגירה. 

זה מלחיץ אותי. 

אני שונאת לספר לאנשים. ואני חייבת לספר להם וחייבת לספר להם כבר, כי הם כאבו כל כך וסבלו כל כך, ומי כמוני יודעת איך זה צובע את כל התמונה בצבעים של תקווה ואופטימיות. ואני שונאת את זה. 

שונאת שהם מתרגשים ובוכים ושמחים כל כך ואני כל כך בלחץ. 

ידעתי שזה יהיה ככה. זה אולי הדבר היחיד בכל הדבר הזה שמתנהל לו בדיוק כפי שציפיתי. 

לא כיף לי. 

כל הזמן אני מקווה שהוא עדיין שם. שליבו דופק, שהוא גדל כמו שצריך, שהוא בריא ושהוא עדיין שם. 

(נכתב בשבוע 11+6)