עוד יהיה לך...

טוב, אז אני לא מספיקה להגיע לכאן. אני רוצה כל הזמן וחושבת על זה כל הזמן, ויש לי הרבה מה לכתוב, ועוד קודם אני חייבת להעלות כאן את כל מה שכבר כתבתי. 

עוד קודם: ליבי שלי מהממת. אני מוצאת את עצמי עדיין (חמישה שבועות אחרי) יושבת ובוהה בה ולא מאמינה שהיא שלי ושהיא כאן ושהיא בריאה ושלמה. ואני אעצור כאן, כי בטח עוד אכתוב על זה. 

זהו החלק הנוסף של יומן ההריון כפי שנכתב בזמן שליבי הייתה לה בבטן. 

יש עוד חלק שאני מקווה לסיים לערוך (לקבץ את כל הקטעים) היום, ואח"כ יש מכתב שכתבתי לליבי ממש לקראת הסוף. 

השוואות (שבוע 22+3) 

אני לא שרה אליה כמו ששרתי לליה. 

אני לא מדברת איתה כמעט בכלל. 

אני עדיין מתקשה לקרוא לה בשם בטן שלה. שגם הוא ניתן לה כי ממש ישבנו והחלטנו שצריך, ושזה לא כל כך לעניין לקרוא לה פוצקולית. 

אני לא שמחה כמו ששמחתי בליה. או לפחות לא מרגישה ככה.

 איזה נורא זה? זה מרגיש כל כך נורא לכתוב את זה. 

אני בעיקר מפחדת. 

זה מרגיש כאילו אני מתעסקת בכל ההריון הזה רק בפרוצדורות. רק בדברים הטכניים. אני עושה את מה שצריך. ואני מפחדת. צריכה לעשות סקירה מחר ובמקום לשמוח שאני אראה אותה מחר, אני בכלל לא רוצה ללכת.

משהו דפוק בי. 

והיא שם בפנים, מה היא אשמה? למה זה מגיע לה? 

אני אמא חרא. 

טוב אז...  (שבוע 24+6)

פנטזיית ההריון השני הנורמלי והתקין התנפצה לי בפנים. 

היינו במיון שלשום. עוד לפני זה הייתי במוקד וחוויתי דה ז'ה וו היסטרי, בשעה שאני יושבת אצל רופא אחרי כל התחנות, ואומרת לו "עכשיו אתה משחרר אותי, ומה אני אעשה אם מחר שוב ארגיש צירים?" בשביל שהוא יענה לי: "אני ממש לא משחרר אותך, מפה את נוסעת למיון". 

אז היו צירים, דמעות שלי ובעיקר הרבה הרבה פחד. 

אבל היום קצת נרגעתי. ושוב אני חוזרת לקוות לטוב. 

השבועות האלה מלחיצים אותי נורא בלי קשר. מצד אחד יש כבר תינוק של ממש שאני מרגישה ואוהבת. מצד שני זה עוד מוקדם כל כך, או כפי שהרופא ניסח את זה "את נושקת לפגות". אלוהים, לא רוצה לנשוק לפגות. רוצה לעבור את שלב הפגות, בבקשה. רוצה ידיים מלאות בסוף. 

עוד שבוע ואנחנו מגיעים לקטגוריה המופלאה של "בר חיות". זה אומר שאם קורה משהו, יש סיכוי להישרדות. איזה פחד. 

מישהו יכול בבקשה להריץ את הזמן באיזה שלושה חודשים???? 

שבוע 26 (שבוע 27) 

אז הרגשתי צירים. כבר שבועיים שאני עם צירים, אבל.... הפעם הם היו תכופים וכואבים ופשוט ידעתי. אז הלכנו שוב למוקד. ובמוקד הרופא הפנה בדחיפות למיון, תוך שהוא מסביר שאת הצירים הללו חייבים לעצור. 

ובמוקד - האחות הייתה נוראית. הן תמיד מבקשות את ה"היסטוריה המיילדותית". אז האיש סיפר לה את ההיסטוריה הנפלאה שלנו כשהשתנתי לבדיקת שתן. ואז היא אומרת לי בסוף כל בדיקות המדדים - אז זה בעצם לידה ראשונה, נכון? ואני עונה שלא. שזו לידה שנייה. ואז היא אומרת: "כן.. אבל... זה לא באמת". 

וכנראה שכבר הבנתי שהיא מטומטמת, כי בלי טיפת רגש או דמעות שאלתי אותה איך זה לא באמת, אם עברתי קיסרי והייתה לי ילדה שהייתה כאן ארבעה שבועות. 

אחות במוקד נשים הרות - מה יגידו אזובי הקיר? 

ואח"כ היא המשיכה בטמטום שלה כשניגשה אליי בשעה שאני מחוברת אל המוניטור, וסיפרה לי שהנכדה הראשונה שלה נולדה בשבוע 28 - 800 גרם, והיום היא מושלמת. ועל כמה קשה היה בפגייה. סתומה!! חבל שלא היה לי אומץ להציק לה. 

בקיצור, תמיד כיף כל המפגשים האלה. 

כבר עבר שבוע ואין לי כח להיכנס לכל הפרטים, אבל בסוף אותו לילה ארוך - יותר נכון לפנות בוקר שלמחרת מצאנו את עצמנו בשבוע 26 מאושפזים במחלקת הריון בסיכון. 

ומוניטורים, ומדדים, ווילונות, ובדיקות, ולחץ. ושבוע 26, והתחושה הזו שאני נמצאת בקן הקוקייה - מנסה לשמור על שפיות. 

ממרחק - זו הייתה חוויה אחרת. שונה לחלוטין. יכולתי לרדת מהמיטה, להסתובב (גם אם מעט), לארגן לעצמי אוכל, להתקלח לבד, להיות לבד. חוויה כל כך כל כך שונה. ועכשיו אני בבית. 

אושפזתי בשבוע 26 וחזרתי הביתה. עם בטן. 

אני אפילו לא יכולה לתאר כאן את איך זה מרגיש. 

אני כל כך כל כך שמחה. 

והאיש שלי. 

האיש שלי במשך היום וחצי שאני בבית לא מפסיק להסתכל לי על הבטן ולחייך. לא מפסיק להנות מזה שאני עומדת על רגליי,  ואני כבר בשבוע 27. אנחנו לא מפסיקים להעריך את זה. 

טפו! 

אני מאושרת (שבוע 27 - כמה שעות אחרי הפוסט הקודם)

אני בבית. והבטן מורגשת, והקטנה שבבטן מתחפרת בי. 

ואני מרגישה אותה בכל הבטן שלי. ואני מאושרת. 

איזו הרגשה נפלאה. 

ואני יודעת פחד, ויודעת שזה מסוכן כל כך כל האושר הזה.

ולא אכפת לי. 

ליה (שבוע 27+6)

קטנה, אני לא יודעת מה קורה בימים האחרונים, אבל אני כל כך מתגעגעת. 

הבוקר קמתי עם דמעות וזה מזמן לא קרה. 

ואולי זאת ההתעסקות בהריון של עכשיו ובבולי - הפוצקול החדשה שיש לי בבטן, ואולי זה לא קשור. 

אתמול חברה הייתה כאן. היא שאלה אם הייתי רוצה שהעובר/עוברית (אף אחד (כמעט) לא יודע סביבנו) יהיה/תהיה דומה לך. 

ואני יודעת מה התשובה הנכונה. ואני יודעת מה צריך לענות. ואני יודעת שהילדה שבטן היא אחרת ונפרדת והיא היא. 

ועדיין... עדיין בפני בפנים - רציתי לצרוח שהלוואי והיא תהיה דומה, שהלוואי ואזכה לראות משהו ממך. שוב. 

והאמת היא שהמחשבה הזו מתרוצצת לי בראש מדיי פעם. כבר בבדיקות האולטרסאונד אני תוהה, אם היא תהיה דומה לך. 

ליה שלי, זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך כולך עדיין כאן.

חשבתי שאם אתבוסס באובדן שלך, שאם אשאב לזה ואדוש בזה עד שאוכל להרגיש שהגיע הזמן להתרומם אט אט ולהמשיך, כמו שאכן עשיתי - חשבתי שכך אוכל לנתק הריון חדש ממך. אבל האמת היא שאני לא מצליחה. האמת היא שאני חושבת שאין בכלל דרך כזאת. 

ובימים האחרונים אני חושבת עלייך ומדברת איתך במחשבותיי בהקשר של בולי בבטן, בהקשר של המשפחה שלך, שלנו. 

הלוואי והיית כאן קטנה, הלוואי והיית.