עוד יהיה לך...

הזמן עובר... (שבוע 28) 

ולמרות שאני מרגישה שאני תקועה לנצח בשבועות 20+, או לפחות מאז שבוע 26 והאשפוז שלי. הזמן עובר. 

וככל שהוא עובר החרדות מתגברות. ובאופן מפתיע (או שלא) ככה זה גם אצל האיש. 

וזה שאני מסמורטטת כבר שלושה ימים עם כאבים של ממש בגלל הצירים האלה שכאן במלוא הדרם - זה לא ממש עוזר. 

והלילות טרופים ומלאים בחלומות שהתת מודע שלי צריך להתבייש מכמה הם ברורים וזועקים. אין בהם אפילו טיפת תחכום, בחיי. 

מפחיד כאן. אלוהים כמה שמפחיד כאן. 

מתוח כאן  (שבוע 28+1)

אני חושבת שכל המתח הזה שצבור בי יכול למלא את כל האוקיינוסים שאני מכירה. 

עוד חצי יום באיכילוב.

אז החדשות הטובות הן שככל הנראה אין מחלת כליות כמו שחשבו. אבל! כדי שלא יהיה משעמם הבדיקות מראות שיש בעיה בבלוטת התריס. 

"זה מסוכן לך ולעובר" - היא אומרת לי, כאילו היא אומרת שעכשיו חם בחוץ. 

אני יושבת שם וחושבת לעצמי, איך זה שכבר כל כך התרגלתי לזה שהכל כאן מסוכן לעובר. 

ובכל זאת בא לי פשוט לצרוח. 

ובסך הכל - אני בסדר, והצירים האלה שבימים האחרונים צפופים מדיי וכואבים - הם כנראה לא מזיקים, או לכל הפחות לא מזיקים כרגע - שזה המון וזה מצוין. 

והקטנה נצפתה היום באולטרסאונד והיא בסדר (טפו). 

ואני צריכה להודות על כל זה. אז איך זה שאני מרגישה כל כך רע? אז איך זה שאני מרגישה שדי, ונמאס וזה כבר ממש לא מצחיק. וההריון הזה גם ככה לא נורמלי בשום צורה, אז מה הסיפור, זה יותר מדיי לבקש טיפ טיפה של שקט? 

וזה נראה שאני כבר שנתיים תקועה כאן!!! בשבועות 20+ - כבר שנתיים. 

הזמן לא זז. 

אוףףףף. 

שיחות/מחשבות מיומנו של הריון "רגיל" (שבוע 30+1)

- מחשבים את חופשת הלידה, ואז מחשבים גם מה יקרה אם מחר אני אלד. אח"כ אני חושבת לעצמי, האם גם הפעם אני אקח את כל החופשה במקרה ש.... 

- מתרגלים להגיד:  "הריון שני, לידה שניה, אין ילדים בבית" -  מבלי לעצור לנשום. 

- מתים לענות לכל מי שמאיים עלינו בזה שבקרוב לא נישן, שאצלנו זה הפוך - אצלנו סוף סוף נוכל לישון. 

- עושים הזמנה של שידה ומיטה משילב. אני מגיעה הביתה ומסתכלת על ההזמנה. אני שמה לב שתאריך הלידה המשוער שמצוין על ההזמנה הוא 15.12.2012 - התאריך לידה המשוער של ליה. 

- פוגשים זוג מכרים מהתיכון בחנות תינוקות - ההיא אומרת לנו "מזל טוב" עם חיוך ענק והאיש שלי עונה לה בשיא הרצינות ובלי להתבלבל שזה עדיין לא מזל טוב, ואנחנו ממשיכים לחייך. ריחמתי עליה קצת. 

  - אני אומרת לאיש היום בשיא ההתרגשות שגיליתי שמשבוע 28 אפשר להגיע למיון חופשי אם יש הפחתה בתנועות עובר. זה אשכרה ריגש אותי. אני מודיעה לו בחצי צחוק חצי ברצינות שמעכשיו שום דבר לא ימנע ממני לבקר במיון. 

- סופרים שבועות ל- 32. 

- סופרים שבועות ל- 34. 

- סופרים ימים. 

- אני והאיש בזמן איכות משובח יושבים קצת על החוף. הוא אומר לי שגם אם יקרה משהו, הוא שמח. הוא שמח, כי סוף סוף חזרתי אליו. 

בולי, תבואי כבר, בזמן! 

אני בהריון (שבוע 32+2)

למרות שכבר הייתי צריכה להתרגל לעניין, אני מוצאת את עצמי לפחות פעם ביום נזכרת ולא מאמינה. 

אני פשוט לא מאמינה שזה קורה. שיש שם בפנים כבר תינוקת של ממש. ילדה. ילדה שלי. 

אני פשוט לא מאמינה. 

זה לפעמים מרגיש שאני מחוץ לסרט הזה של החיים שלי עכשיו. ומדיי פעם, אני והסרט נפגשים  - ואז אני לא מאמינה. 

איזה כיף לי. איזה כיף לנו. 

העניין עם המחשבה הנעימה הזו שמתוארת כאן הוא שהיא בסוף תמיד מגיעה אל זה שאני לא מאמינה שכבר הייתי בסרט הזה ושליה שלי נולדה והלכה. עדיין - אחרי כל כך הרבה זמן, אני לא מאמינה. 

שבוע 34 (כמעט) (שבוע 33+6) 

משהו קורה השבוע. ואני רק בפתחו של שבוע 34. 

ונכון שזה שליה נולדה בפתחו של 33 ישב לי אי שם, אבל זה לא שהיום הזה של ההריון הזה היה מיוחד. פשוט שזה כל הזמן שם. 

ואיכשהו מהשבוע אני פתאום מרגישה חסרת סבלנות. יש לי אפס סבלנות לכל המשפטים שנזרקים מהסביבה על "חכו חכו" למינהם. 

זה לא מרגיש לי אוטוטו בכלל. אני יודעת לספור וזה מרגיש לי כאילו אני רק הולכת ומתרחקת. 

ואני מפחדת. 

ואת בולי שלי קטנה אני מרגישה. ואני לפעמים תוהה אם אני מרגישה פחות. והדופלר חזר לשימוש. ואני כבר על סף השתגעות. באמת. 

ואולי זה בכלל בגלל שהשבוע דיברנו על הלידה. הרופאים בעד קיסרי, והקדשתי לזה מלא מחשבות, ושעות אינטרנט שכללו צפייה בניתוח קיסרי (רק אז הבנתי מה הגוף שלי עבר לפני שנה וחצי, ומה אני מעבירה אותו עוד שנייה שוב).

 אז אולי זה גם בגלל שזה מעציב אותי. ובגלל שכל הדברים האלה מסביב שמעציבים - הם כמו עושים לי דווקא, כי אני נזכרת שאסור לי להתעצב בגללם. שמה שחשוב זו התוצאה. מה שחשוב זה בולי בריאה בבית. 

ואם עד עכשיו קניתי לה דברים (מהממים) - כי עושים הכל הפוך עכשיו, ובגלל שאז לא קניתי.... 

ואם עד עכשיו חפרתי באינטרנט בכל מיני דברים שאני רוצה, אז פתאום אין לי כח לכלום. פתאום הפחד ממש משתלט עליי. 

הזמן לא זז.