עוד יהיה לך...

המכתב לבולי שלי נכתב בשבוע 36+6. 3 ימים אחרי שהוא נכתב בולי שלי נולדה.

בולי שלי, קטנה. 

מה כותבים לילדה שעוד לא נולדה? ובמקרה שלך, מאיפה בכלל מתחילים? 

ילדה שלי, אני מרגישה אותך כעת זזה בתוכי ואני מאושרת. עכשיו טוב. 

נדמה שהמילים "קטנות מדיי" בשביל שאוכל לתאר לך בכלל מה הכנסת לחיינו בשמונת החודשים האחרונים. 

ונדמה לפעמים שאולי זה "גדול מדיי" לומר את האמת. להסביר שהחזרת אותנו לחיים. אני זוכרת יום יום את הרגע הזה שבו עוד היית מספר בבדיקת דם, ויותר מזה אני זוכרת את התחושה שנלוותה איו והלכה והתעצמה מאז - התחושה שהתבטאה באופן פיזי ביכולת הפשוטה שהספקתי כבר לשכוח - היכולת לנשום. 

ילדה שלי, ההריון הכל כך משמח הזה, הכל כך טעון ומורכב, אבל בעיקר - כל כך משמח - אני מודה לך עליו. אני מודה לך ולאל שאת בתוכי עכשיו. ואני מתפללת כל דקה שעוד שבוע ויום אאחוז אותך בשתי ידיי כשאת בריאה ושלמה. 

ילדה שלי, אני מתנצלת. אני מתנצלת שאת מגיעה אל ההורים שלך אחרי האובדן של אחותך. מתנצלת על כל אותם רגעים שבהם ההריון הזה לא היה רק שלך. אבל אין לי דרך לייפות את המציאות - ואין לי ספק שלא יכולה להיות דרך אחרת.

הרגעים שבהם אני כואבת את לכתה של אחותך היו שם לאורך כל ההריון, ויהיו שם גם לאחר הולדתך. 

ובכל זאת באותו ביטחון אני יודעת שאחרי שתצאי אלינו ותהי בזרועתנו - את תהי קודם כל את.

ואומנם, את מגיעה עם "תרמיל" ענק שאמור להכיל אושר גדול עבורנו ועוד דברים טובים, אבל מהר מאוד, החיים שזהו טבעם יסירו ממך את ה"תרמיל" הזה,  ונהיה משפחה "רגילה" ו"נורמלית" לא רק לזר המסתכל מהצד. 

קטנה שלי, אנחנו מתכוננים לקראת בואך. החדר שלך כמעט מוכן לגמריי, והשבוע הבגדים הקטנטנים שנקנו לכבודך יכובסו. 

אנחנו מחכים לך. 

כולם מחכים לך. 

אני מחכה לך. באופטימיות שאינה אופיינית לי בכלל, אני מחכה לך. 

ניפגש עוד מעט קטנה, ובינתיים אני אמשיך להנות מהתחושה הנפלאה הזו שמשותפת רק לשתינו. 

אמא