עוד יהיה לך...

להיות אמא של ליבי זה הרבה. 

זה לבהות בה. זה לבהות בה בערך מהרגע שהיא רק הגיעה לכאן וזה להמשיך ולבהות בה גם עכשיו כשהיא אוטוטו כבר בת שלושה חודשים. 

זה להתפעל ולהינמס מכל פרצוף, מכל חצי חיוך בזווית הפה, מכל קול ומכל הרמה של גבה. 

זה להתאהב בה כל פעם מחדש. 

זה לא להאמין. זה לא להאמין שהיא כאן, אפילו היום. אפילו אחרי כל הזמן שעבר. 

להיות אמא של ליבי (וגם של ליה) זה לחבק את האיש וללחוש לו "איזה כיף שהיא כאן" ולהתכוון לזה כל כך, גם כשרק שניה קודם הסתיימו להן שעתיים של צרחות.   

להיות אמא של ליבי (וגם של ליה) זה למהר ולחכות בקניון 3(!) פעמים כשמעליות מגיעות ללא מקום לעגלה, ולחייך לעצמי ולחשוב -תודה. תודה שאני מחכה. 

להיות אמא של ליבי (וגם של ליה) זה כשחברות טובות ולפעמים גם משפחה קוראים לליבי ליה, ככה סתם, תוך כדי שיחה. 

להיות אמא של ליבי (וגם של ליה) זה כשאני והאיש אומרים לא מעט אחד לשני כמה  הן דומות. 

להיות אמא של ליה עכשיו זה להבין באמת כמה אני אמא כבר כמעט שנתיים. 

להיות אמא של ליה עכשיו זה לחשוב על כל מה שהיא הפסידה. 

להיות אמא של ליה עכשיו זה לדמיין לפעמים שיש כאן שתיים. 

להיות אמא של ליה עכשיו זה כואב. עדיין כואב מאוד.  

להיות אמא של ליבי זה הרבה. 

זה להוקיר תודה כל הזמן ובאמת לחיות ככה. 

זה להרגיש שאפשר להמשיך ללכת במסע הזה. 

זה לחזור לשמוח, להתלהב, לצחוק מכל הלב. 

זה לחזור לחיים.