עוד שבוע ויגיע יום ההולדת של ליה שלי.
אני לא מפסיקה לחשוב עליה ועל זה כבר כמה שבועות.
זה לפעמים מרגיש כאילו הגוף שלי זוכר את זה, אני ממש מצליחה להרגיש את זה פיזית.
ואני והאיש מתכננים איך נלך לשם, ומה יהיה עם ליבי.
והאיש שלי אומר לי שהוא לא רוצה ללכת. וכשאני שואלת למה, הוא עונה שבפעמיים האחרונות שהוא היה שם - בכל יום קרה לו את הדבר הכי משמח שהוא יכול היה לאחל לעצמו, ו"מה יקרה עכשיו? נזכה בלוטו?"
אז הפעם הלפני אחרונה שהוא היה שם, הייתה ביום השנה לפטירתה. עלינו לקבר, כמו שעולים לכל קבר ביום השנה. באותו היום קיבלנו את תשובות בדיקת הדם שבישרה לנו שאני בהריון. גילינו שאני בהריון עם בולי שהפכה לליבי.
ובפעם האחרונה שהוא היה שם - לפני שלושה חודשים וחצי בערך, הוא הלך כי ביקשתי שיעבור שם לראות שהכל בסדר, שהמצבה עוד ישנה. ביקשתי שיעשה זאת לפני הלידה. הוא הלך לשם בבוקר יום שלישי. אני לא ידעתי מזה עד למחרת. בלילה שבין שלישי לרביעי ליבי נולדה.
מקריות? גורל? הרבה חומר למחשבה זה בטוח. ותחושה מוזרה שאולי, רק אולי יש משהו שקושר בין השתיים.
והתקופה האחרונה - החגים האלה שעברו סוף סוף עדיין מזכירים כל כך את בית החולים הארור.
המזג אוויר שהשתנה מזכיר גם הוא את ימי הפגייה.
הריח באויר...הגשם...
בעוד שבוע יומולדת.
מענייו מה יהיה בעוד שבוע. מעניין איך זה יהיה בעוד שבוע.
ואז נחכה עוד ארבעה שבועות ונעלה שוב ביום הפטירה.
וכנראה שגם אז, כמו כל יום - אני אחשוב לעצמי גם על איך אני עדיין לא מאמינה שזה קרה.
ובינתיים אני מתגעגעת.
ונזכרת ומתגעגעת, ותוהה.
זיכרונות כואבים, לצד מציאות מאושרת. חיים זה לצד זה בשלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
