עוד יהיה לך...

היום יום הולדת. 

קטנה, היום יום הולדת. 

ליה שלי, לפני שנתיים ברגעים האלה היינו עוד לפני התופת. עוד חיית בתוכי. לפי מה שאומרים - עוד חיית בתוכי בשלום. 

עוד כמה שעות...

והיום יום הולדת. 

את יודעת קטנה, חשבתי שזה יהיה אחרת. אבל יום ההולדת הזה עצוב כל כך. עדיין כואב. כואב גם פיזית. כי כנראה מי שטבע את המונח כאב לב - התכוון בדיוק לזה. ומהבוקר שאני מסתובבת עם משקל טון ולא מצליחה לנשום. כי יום ההולדת הזה כמו פתח מחדש את הסכרים. כמו נתן את הגושפנקא הסופית למה שכבר ידוע לי אפילו בשלושה חודשים וחצי האחרונים. שום דבר לא יכול להקל על הכאב הזה.  

והיום יום הולדת, קטנה.

ואין עוגה.

ואת לא רוקדת ומחייכת ונהנית מתשומת לב.

ואת לא שרה את השיר "אחותי הקטנה". 

והיום יום הולדת. 

ויצאתי מוקדם ובאנו אלייך. למקום הזה שלך, שהשתנה מעט בשנה האחרונה.

ועמדנו שם. ובכינו שם. ושוב, לא האמנו.

וניסיתי להיזכר באני של לפני שנתיים שגיששה שם בין החולות לחפש את המקום המדוייק שלך. והיה נראה לי כאילו לא עברו שנתיים, אלא עשרים. וכאב לי כאילו לא עברו שנתיים, אלא שעתיים.

והבאתי לך בלון, קטנה. כי בכל זאת יש לך יום הולדת.

 אבל הוא עף. איך שיצאנו מהאוטו הוא ברח והתעופף לו לשמיים.

עף הבלון. 

אולי ראית? 

אני מתגעגעת, קטנה. 

אני תוהה- חוגגים לך שם בשמים? 

היום יום הולדת. מי היה מאמין.