עוד יהיה לך...

וזה מדהים. כל יום מחדש. 

וזה ממלא כל וריד ונים בגופי. 

וזה אושר גדול כל כך. 

אני מוצאת את עצמי מאושרת כל כך רק מלהתבונן בה.

מלהבתבונן בה ובאיש משחקים, מצחקקים או סתם, פשוט חיים. 

והיום הזה של יום ההולדת שלה כמו בכל הקלישאות, היה יום מרגש. חיכיתי לה בבוקר שתתעורר ושרנו ורקדנו לה עם מלא בלונים. 

וכל היום הזה הרגיש כאילו מלא פרפרים מקפצים לי בלב. מוזר, אבל כך זה הרגיש. 

ליבי שלי, היא כמו מנפחת לי את הלב, מנפחת ומנפחת עד שנדמה לי לפעמים שהוא עומד להתפוצץ וכל כך טוב לי. 

כשהייתי בהריון עם ליבי היו אנשים שהחזיקו באסכולה שאני צריכה בן. שעדיף שיהיה בן על מנת שלא אשווה לליה. הגדילה לעשות אחת האחיות בבית החולים בו הייתי מאושפזת. היא עיקמה את פרצופה וניסתה להסתיר את העצב שחשה למשמע מין העובר שברחמי. היא אמרה לי שחבל, שאלוהים היה צריך לשלוח לי בן. 

אז היא וכולם - טעו. טעות גדולה. 

ביום ההולדת שלי שגם הוא נחגג ממש לפני רגע. הלכנו אני והאיש ליום כיף. ליבי נשארה עם סבא וסבתא שלה. 

שם, ביום הכיף שלי, על שפת הבריכה הייתה לה ילדה. קטנה ומהממת. היא הזכירה לי את ליבי. היא הייתה גדולה ממנה, ובכל זאת - חשבתי על ליבי. 

ורק אחרי כמה רגעים הבנתי, הבנתי שאם האל או הגורל או מה שזה לא יהיה לא היו שולחים אליי את ליבי, לעולם כל ילדה שהייתי רואה, הייתה בעצם ליה. 

ליבי בת שנה. 

לכבוד יום ההולדת שלה הלכנו להצטלם. 

היה נהדר. 

חשבתי על זה שביום ההולדת של ליה, הבאנו לה מצבה. 

איזה אבסורד. 

ליה, קטנה. 

ליבי שלי גדלה ואת, את נשארת קטנה. 

את נשארת.