כבר כמה ימים שהדרך שלי לירושלים בשלב כשלהו הופכת לשלך.
כבר כמה בקרים שבכל פעם יתנגן לו בסוף שיר שיהיה קשור בך.
שיר שיוציא ממני קצת. דמעות, כאב. קצת.
שיר שיסתיים ושירים לאחריו שייקחו אותי אל השיגרה המבורכת.
והיום - בוקר.
האיש עוצר ליד המכולת.
נר נשמה. קופסת גפרורים
ובלון.
בלון אדום עם חוט ורוד.
כיתוב של יום הולדת שמח.
אני מביטה ביד שלי שאוחזת את שלושתם.
אלוהים.
ונוסעים.
והמכונית מגיעה כמעט עד לשם.
קשת גדולה פרוסה לפנינו. לכבודנו?
שמו שלטים חדשים "חלקת עוברים" וספסל.
מתה לצרוח על מישהו שלא "רק" עוברים. גם תינוקות.
ושונאת את זה שבטח מצפים שאתרגש מה"מחווה" מזה שבכלל יש שילוט חדש ונורמלי.
יוצאת מהאוטו וכמעט רצה לשם.
לא יודעת למה. אבל כמעט רצה לשם, כאילו אמצא אותך.
צריך לעבור לא מעט מהחלקה הזו כדי להגיע אלייך.
עוברת על פניהם.
מסודר שם יותר.
יש דובונים ובובות. יש דברים חדשים.
אפילו מצבה חדשה לתינוק שבכלל היה כאן שנים ארוכות לפנייך.
עוברת על פניהם.
כל דובון כזה מגביר את הרעד. כל אבן מגבירה את הדמעות.
ופתאום, קצת לפניי, אבל מספיק. אני נעצרת.
לא מצליחה להמשיך.
אני מתה מפחד. שאולי לקחו לנו את המצבה, שאם סידרו שם כל כך, אולי מישהו נגע.
מתה מפחד.
האיש מגיע אלייי. עובר אותי וממשיך.
כמה שניות והוא מסתובב, מחייך ומאשר - זה כאן.
הקלה.
ואני מגיעה למקום שלך. ומנקה עם האצבעות את החול מהשם שלך.
ומרימה את הדובי שלך. שהיה איתי בשמירה והיה אחר כך איתך בבית החולים.
הוא הפך ללבן. אבל הוא שם.
ומדליקים את הנר.
וקושרים את הבלון.
ואני מצטערת שאני לא מפסיקה לבכות, וזה בכלל יום הולדת.
"את בת 3" הוא אומר.
אבל את לא.
וטיפות שהולכות ומתחזקות.
וגשם.
ליה שלי, אהובה שלי. קטנה.
ילדה בת 3...
יום הולדת שמח, קטנה.
יום הולדת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
