עוד יהיה לך...

חנוכה.

החג הזה.

הגיע שוב.

והזיכרון החריף והנוראי שלי שולח לי איתותים כמעט מדיי יום על חנוכה ההוא. על כל הדלקות הנר החגיגיות שחגגו סביבנו כולם. על כל הדלקות הנר המלוות בדמעות ש"חגגנו" אני והאיש, לבד בבית הריק. על איך לא יכולתי לשאת את המילים "אור" "ניסים" ו"נפלאות". 

על איך גם בחג שהגיע בשנה שאחרי, חשבתי שלעולם לא אוכל. 

והנה, החג הזה הגיע שוב.

ופעם - הפעם, סוף כל סוף הוא שונה כל כך.

מתרגשת כבר שבוע. 

לא מאמינה. 

מקבלת מהגן של ליבי משימה לכבוד מסיבת החנוכה - לכתוב את נקודת האור שבה. 

מאיפה בכלל להתחיל? איך אפשר לקרוא לאור שבה? איך אפשר לקרוא לאור שבו היא מאירה את חיינו מאז שהגיעה? 

והלכנו היום למסיבה. וישבתי שם כשהיא על ברכיי מתנועעת וצוחקת. 

ושרנו, ושמחנו. 

והיא והאיש רקדו להם לצלילי שיר על אור וחושך: "חושך, חושך... אור(!) - כמה טוב לי, כמה אור"

ואני מביטה בהם ודומעת. רק השנה דומעת סוף סוף מכמה טוב לי, כמה אור. 

לפני שבועיים הייתי בבית הקברות. 3 שנים לאובדן הקטנה שלי. 

והיום - היום חגגתי את חנוכה בהתרגשות גדולה, בשמחה, בציפייה...

כמה טוב לי - כמה אור(!)

חנוכה שמח קטנה, חנוכה שמח.