עוד יהיה לך...

לפני 5 שנים - קצת לפני חנוכה מישהו כיבה עלי את האור. לפני 5 שנים - קצת לפני חנוכה השמיים נפלו עליי. אני לא יודעת איך אפשר להסביר את זה, אבל אני יודעת שמי שהמציא את המונח הזה - מצא את המילים המדוייקות. השמיים נפלו עליי - פיזית ממש. הם התנפצו על פניי ונותרו רסיסי רסיסים וכלום. כלום אחד גדול. 

ובסביבה שלי מעט אחר כך כולם שרו והודו על הניסים והנפלאות. וכל צליל או הברה שהייתה שם רק הוסיפו לכובד השמיים והפרידו ביני לבין האור. 

5 שנים.

ומה היה לנו בחמש השנים הללו? בעיקר סכין בין השיניים. מטרה אחת - משפחה. מרדף אחרי הזמן והשעון - הריון ולידה ועוד הריון ועוד לידה. 

והן שתיים בובותיים. כאן. שלי. 

ואולי.. אולי אפשר קצת לנוח. 

ואולי זו המנוחה הזו, אולי משהו אחר - אבל לאחרונה מזדחל לכאן איזה משהו. כמו מציץ... כמו קרן אור מאותם השמיים של אז. 

המשהו הזה צומח מההתבוננות בדרך. בזו שעברנו בחמש שנים הללו. 

והמשהו הזה גורם לי לשאול את כל השאלות של מה למדתי בדרך, ומה הייתי רוצה, ואיך. 

הרב שטיינמן ז"ל נפטר היום. הוא אמר: 

"אם רק נרצה ללמוד מחנוכה - יש המון מה ללמוד. בדרך כלל אנשים לא מתבוננים כי הם עסוקים... אבל צריך להסתכל על מה שהחג מלמד אותנו..." 

וגם אני הייתי עסוקה, ועכשיו - עכשיו יש זמן להתבונן. יש המון מה ללמוד, מכל הדרך הזו - כל מה שהיא לימדה אותנו. 

ליה שלי אהובה, 5 שנים ואת עדיין מלמדת אותי יום יום. 

חנוכה שמח אהובה!

סוגרים את ישראבלוג. זה ככל הנראה יהיה הפוסט האחרון כאן. 

אני אצטרך למצוא דרך אחרת לכתוב, לפרוק, לשתף. 

אני אצטרך למצוא דרך אחרת להרגיש, להזכיר, לאהוב. 

אני אמצא. 

אני ממש זוכרת. אני פשוט מסוגלת להביט בעצמי של אותו היום. 

זוכרת איך צעדתי שם בשדרות רוטשילד בדרך לעבודה. היה חם.

זוכרת על איזה תיק עבדתי. 

זוכרת שהלכתי שוב לרופא. ההוא שכמה ימים קודם אמר שהכאבים הם עצירות. 

זוכרת שהוא נתן הפנייה למוקד מבלי לטרוח לבדוק. 

זוכרת שחשבתי לעצמי שאין לי כח לזה ושיש לי מלא עבודה לסיים ושחזרתי למשרד. 

זוכרת את העורך דין שהציק לי עם איזה משהו. זוכרת שסיימתי והעברתי אליו. 

זוכרת שבאיזה שלב נגמרו כוחותיי והחלטתי שדי והולכים. זה היה בערך בשבע בערב. 

זוכרת שבאתי הביתה ושכעסתי על האיש. 

זוכרת שהתקלחתי ולבשתי פיג'מה. זוכרת איזו. 

זוכרת שנשכבתי במיטה והרגשתי במשהו מתחת לכרית. 

היום ה- 12 לחודש. חוגגים. נשיקות? שוקולדים? - זה דווקא מעורפל. 

(לא מעורפל שמצאתי את זה במגרה אח"כ - כשחזרתי הביתה אחרי שבעה שבועות. רציתי למות) 

זוכרת שכעסתי. שהייתי עייפה ומותשת. 

לא זוכרת מה גרם לי להחליט שבכל זאת נוסעים למוקד, אבל קמתי והתארגנתי. 

ונסענו. 

יום רביעי בלילה. תור ארוך. אחות, שתן ומוניטור ובדיקת רופא. הפנייה למיון.

טלפון מהדרך לחברה: "תגידי, מה זה אומר צוואר מחוק? פתיחה? יבדקו וישחררו, כן?"

ומגיעים למיון ותוך שניות - זריקות צלסטון. האיש בכלל לא מספק להגיע.

והתחלנו. אשפוז ממושך. שלי, שלך. 

26+5

התחלנו. 

חמש שנים ואני זוכרת. 

והחיים. החיים שלנו כל כך שונים היום. כל כך מלאים.

אני כבר לא לצידם כפי שהייתי כשתפתחתי את הבלוג הזה. אני עמוק בתוכם. 

ואבא שלך ואני - כבר לא חוגגים כל 12 לחודש, אבל.. חזקים יותר. אוהבים יותר. 

והאחיות שלך, אין מילים לתאר את האושר.

ועדיין מהבוקר אני חושבת על היום ההוא. מסתכלת על עצמי של אז בגעגוע ועדיין גם ברחמים.

מסתכלת כמו רוצה רגע לעצור הכל ולחבק חזק. לתת קצת כוח. צידה לדרך הכואבת שבה אלך. 

יש לי זכרונות. 

קשים. 

כאלה שהייתי רוצה לשכוח. 

והשבוע, השבוע הם עלו.

בגלל חברה טובה שהתמודדה עם קשיים ואימה משלה. אלוהים, כמה שאני מודה ושמחה שהיום היא במקום אחר. אלוהים, כמה אימה ופחד. וכמה זכרונות. 

- הרגע הזה שראיתי אותה לראשונה. כשחשבתי לעצמי שזו היא והרגשתי קצת מרוחקת. שאפילו עלתה במוחי השאלה - איך הם בטוחים שזו היא, ואם... מישהו התבלבל. שלא הבנתי מי אני ומה אני ואיך אני קשורה לדבר הקטן הזה, הנפוח שמחובר לכל המכונות. 

- הרגע הזה שישבנו סביב שולחן עם כל הרופאים והעובדת הסוציאלית. הרגע הזה כשהפרופסורית לנוירולוגיה אמרה שאני יכולה לבחור שלא להיקשר. הרגע הזה שמנהלת הטיפול נמרץ גיחחה וענתה לה "היא כבר קשורה לגמריי, אין מישהי יותר קשורה". 

- זוכרת את הריח. של חומר החיטוי, של חומר הניקוי, של בית החולים. 

- זוכרת את הרעש. של המכונה שמוציאה נייר. שונאת את הרעש הזה.

- החצי עיגול מחוץ לפגייה. הכיסאות האלה ששנאתי כל כך. שביליתי בהם כשהיו מוציאים אותי מהפגייה בגלל ילדים אחרים, או סתם כשרציתי לנשום. שבהם שיחקנו את המשחק היומי של "מה גרוע יותר מזה" כשהיינו מעלים מקרים וסיטואציות היפוטטיות ולא, ומסכמים תמיד שאין גרוע יותר מזה. הכיסאות מהם ראינו את הסלקלים שבהם הוציאו ברי המזל את התינוקות שלהם הביתה.

- זוכרת את האחות ההיא. עם השיער הקצר. היא הייתה מגעילה אליי בהתחלה. לא הסכימה שאהיה שם כשרוחצים אותה. "זה מפריע לנו". כלבה חשבתי. בסוף, כשהכל ייגמר היא תחבק אותי. אני אמרר בבכי והיא תלחש לי באוזן "תאמיני לי שאני יודעת". 

- הרופאה ההיא. ואת שמה. ואת זה ששמעתי פעם שהיא מדברת עם הבנות הקטנות שלה וקינאתי בה כל כך. 

- השיחות בלילות. כל לילה הייתי מתקשרת. אחרי 23, לאחות של משמרת הלילה. הייתי שואלת איך היא ואם משהו השתנה. השנייה הזו עד המענה של האחות, שנייה אחת שכל תקוות הוויתי היו מתרכזות אליה. אלוהים, כמה תקוות. ולילה אחרי לילה הן היו עונות באי נעימות או ביאוש במילים מהירות שרק רוצות לסיים עם זה "אין שינוי". והייתי עונה תודה ונאנחת, או נאנחת ועונה תודה. ומנתקת. ומתפרקת. לילה אחרי לילה "אין שינוי". ואני זוכרת. זוכרת את הפחד לפני השיחה, זוכרת איך גם כשכבר חלפו הימים, וגם כשזה היה חסר כל היגיון, השנייה הזו - השנייה שבין השאלה לתשובה הייתה מלאה בתקווה. זוכרת את  ה"אין שינוי" ואת התחושה שנלוותה אליו. תחושה שהכל נשרף מבפנים. 

-זוכרת את כל שיחות הטלפון: לעוזר של הרב פיהרר, למנהל הפגייה האחרת, לעוד מנהל פגייה אחרת. למנהלת של עוד פגייה. זוכרת איך בכולן רציתי כל כך לשמוע דברים אחרים. 

- את הרגע הזה שהתינוק שלידינו נפטר. התינוק במצב הכי גרוע - נפטר. הרגע הזה שאבא של האיש לקח מהמיטה שם ספרון שחור לבן והביא לליה. נחרדתי כאילו הספרון הוא שידביק בה את המוות והעפתי אותו משם. 

- השבת ההיא כשהיא פתחה את העיניים וזזה, והיה איזה משהו בדפים הרפואיים שלה שקראתי בטעות כאופטימי. השבת ההיא שבה החזקתי אותה ארוכות ואיכשהו שכנעתי את עצמי שהיא תבוא איתי הביתה. 

- זוכרת את האבן. איזו אבן? סלע - הר של סלעים שהיה פשוט יושב עליי. ומהרגע שהייתי פותחת את הדלת של הפגייה היה לוחץ ולוחץ לי על בית החזה. זוכרת איך כל הלחץ היה משתחרר בבת אחת בכל פעם בדיוק באותו הרגע - הרגע שבו הייתי מרימה את השמיכה מהאינקובטור ורואה אותך.  

לפעמים אני רק רוצה לשכוח. 

וטוב לי קטנה, באמת. אני מאושרת. 

חגגנו לשירקה שנה. 

אין לך מושג כמה היא יפה וגדולה. כמה שמחה היא. 

וכבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב כאן על כמה אני מאושרת. 

לראות את שתיהן יחד, זה כמו לחיות בחלום. 

אז איך זה  קטנה, שדווקא היום בצהריים חלמתי שיש לי כאן שלוש בנות?