לפני 5 שנים - קצת לפני חנוכה מישהו כיבה עלי את האור. לפני 5 שנים - קצת לפני חנוכה השמיים נפלו עליי. אני לא יודעת איך אפשר להסביר את זה, אבל אני יודעת שמי שהמציא את המונח הזה - מצא את המילים המדוייקות. השמיים נפלו עליי - פיזית ממש. הם התנפצו על פניי ונותרו רסיסי רסיסים וכלום. כלום אחד גדול.
ובסביבה שלי מעט אחר כך כולם שרו והודו על הניסים והנפלאות. וכל צליל או הברה שהייתה שם רק הוסיפו לכובד השמיים והפרידו ביני לבין האור.
5 שנים.
ומה היה לנו בחמש השנים הללו? בעיקר סכין בין השיניים. מטרה אחת - משפחה. מרדף אחרי הזמן והשעון - הריון ולידה ועוד הריון ועוד לידה.
והן שתיים בובותיים. כאן. שלי.
ואולי.. אולי אפשר קצת לנוח.
ואולי זו המנוחה הזו, אולי משהו אחר - אבל לאחרונה מזדחל לכאן איזה משהו. כמו מציץ... כמו קרן אור מאותם השמיים של אז.
המשהו הזה צומח מההתבוננות בדרך. בזו שעברנו בחמש שנים הללו.
והמשהו הזה גורם לי לשאול את כל השאלות של מה למדתי בדרך, ומה הייתי רוצה, ואיך.
הרב שטיינמן ז"ל נפטר היום. הוא אמר:
"אם רק נרצה ללמוד מחנוכה - יש המון מה ללמוד. בדרך כלל אנשים לא מתבוננים כי הם עסוקים... אבל צריך להסתכל על מה שהחג מלמד אותנו..."
וגם אני הייתי עסוקה, ועכשיו - עכשיו יש זמן להתבונן. יש המון מה ללמוד, מכל הדרך הזו - כל מה שהיא לימדה אותנו.
ליה שלי אהובה, 5 שנים ואת עדיין מלמדת אותי יום יום.
חנוכה שמח אהובה!
סוגרים את ישראבלוג. זה ככל הנראה יהיה הפוסט האחרון כאן.
אני אצטרך למצוא דרך אחרת לכתוב, לפרוק, לשתף.
אני אצטרך למצוא דרך אחרת להרגיש, להזכיר, לאהוב.
אני אמצא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
