עוד יהיה לך...

אז קפצתי לאיקאה היום.

כי בכל זאת עוברים דירה, והכל נופל על האיש...

וכי אני בתקופת מבחנים... אז אני רק מנסה לחפש תירוץ כדי לקום מהכיסא... והיינו חייבים ממש את הדבר הזה מאיקאה, וסוף סוף שלחו הודעה שזה חזר למלאי, אז לא נקפוץ?

וזה  היה לי מוזר כל כך. איך שוב ראיתי רק את אלה עם המנשא והבוגבו. איך שמעתי את יללות התינוקות הרכים וזה כאב כל כך. איך היה נדמה לי שכולן שם בחופשת לידה, ואולי זה הגיוני לגמריי למצוא רק את זה שם בחוץ, כשאני מסתובבת לי באיקאה סתם באמצע היום.

וזה הדהים אותי איך אחרי כל כך הרבה זמן, איך אחרי שאני כבר בטוחה שאני בשלב אחר, זה עדיין מכאיב כל כך.

ואולי זה בגלל שהשבוע סתם הצטברו להם מלא דברים כאלה: פתאום שמעתי על מצבור של נשים במשפחה ובסביבה שחוגגות לילדהן בבריתות, הסדרה הזאת בערוץ 10 שאני אפילו לא מצליחה לראות את הפרומו שלה, השכנים (או לייתר דיוק השכנות) החדשים שצחקתי עם האיש ואמרתי לו שנראה לי שנבחרו לעבור לבניין רק לפי הבטן...

וזה כואב פחות, אני מודה, אבל עדיין. וזה תופס אותך ככה פתאום למרות שחשבתי שזה כבר לא יתפוס. וההבנה הזו - שאולי זה אף פעם לא יעבור, שאולי גם אחרי שאלד , ואהיה אמא לילד בריא (הלוואי), לא אוכל להביט בבטן ענקית או בתינוק קטן בלי שהלב טיפה יתכווץ ומבלי שאדמיין את ליה שלי. שאולי אף פעם לא אוכל להתעניין בתוכנית שעוסקת בלידות, ופשוט רק להתרגש מהפלא הזה.

וההבנה הזו - היא עצובה.

ואולי בכל זאת יש בה גם משהו טיפה מנחם.

משהו שמבין שליה תמיד תהיה כאן.

גם אם בהקשר הנורא הזה של הסיפור העצוב הזה שלנו.

אז נכנסתי לאוטו אחרי איקאה, והיה שם את השיר הזה שכתבתי עליו כבר פעם, והוא כבר הוציא את הכל:

"חלומות כאלה שחולמים רק מרחוק,

למות מתוך געגועים אלייך

חלומות כאלה מעירים אותי פתאום

עוזב הכל ומחפש בכל העיר

חלומות כאלה, הכאב שלא מרפה

רק להחזיק את כל הלילה עד הבוקר אחרי

חלומות כאלה שנופלים מחוץ לזמן

כל מה שכבר לא פה, כל מה שעוד לא שם

חלומות כאלה - אין שום נחמה בזמן

לנסוע עד אין סוף, לנסוע עד שאין יותר לאן

חלומות כאלה - ים העצב הגדול

שוב להפליג בו, שוב לטבוע בכל יום".

יש מן משבצת כזאת בקורס שבה כל אחד מספר על חייו, על שורשיו, על משפחתו, על מה מחבר אותו לכאן ולמה. 

כבר ממזמן החלטתי שהגיע הזמן, ושזו משבצת דיי ראויה לעניין הזה. 

אז היום הגיע תורי. והייתה לי מצגת מושקעת (הודות לאיש שחובב מצגות), וסיפור משפחתי ישראלי עם המורכבויות וההומור. 

והיה לי גם שקף בסוף בסוף, מייד אחרי השקף שהזמין שאלות. היה לי שקף שהיה רק שלה. 

והתחלתי להסביר שכשהתחלנו את המטלה הזו, אי שם לפני חודשיים, כל אחד בחר 3 זהויות/קטגוריות שמאפיינות אותו. ושהשלישית שלי הייתה "משפחתית". ושמישהו שאל אותי שם: "אבל לא אמא או אבא, משפחתית, נכון?" ושלקחתי נשימה עמוקה, חרקתי שיניים ועניתי "משפחתית". ואז הוספתי שלומר לו בעת ההיא שאני לא אמא היה לא מדוייק. 

ואז הראתי את השקף. 

תמונה אחת גדולה שלה (באופן יחסי) בצד ימין. שלוש תמונות קטנות שלנו - של שתינו שמאל. באחת מהן היא עליי ואני פשוט מחייכת. בשנייה היא עליי ואני מנשקת. בשלישית אלה רק הידיים שלנו כשהיא אוחזת באצבע שלי. 

וסיפרתי. 

"ליה נולדה לפני שנה, והסיפור קצת יותר מורכב, אבל השורה התחתונה שלו היא שהסתבך משהו בחבל הטבור והיא נפטרה אחרי 4 שבועות". 

סיפרתי. 

ואמנם נחנקתי קצת תוך כדי, אבל הדמעות הגיעו רק אחרי שסיימתי לדבר.  

והיה טוב. וזה כל כך מוזר לכתוב את זה בהקשר הזה, אבל באמת שהיה טוב. 

וסוף סוף כולם יודעים. וסוף סוף כולם מכירים את ליה. וזה אחרי שהם כבר (לפחות קצת) מכירים אותי, כך שזה לא רק זה. 

והיה טוב. 

וליה שלי הפכה לכל כך (אפילו) יותר נוכחת בשבוע האחרון מכל המתח שהצטבר לקראת. אבל היא הייתה כל כך (אפילו) יותר נוכחת בקטע טוב. 

והיה מרגש, והיה משחרר, והיה חזק והיה מחזק.

ועדיין, ליה שלי הייתה כל כך נוכחת. והיה טוב.