אתמול בלילה הודיעו בחדשות שהתרחשה תאונת דרכים בראשון לציון. אמרו ששתי ילדות במצב אנוש. האמא במצב בינוני. בבוקר עוד דיברתי על זה עם חבר לעבודה. אמרתי לו בכוונה שלמה ובכאב לב שאני פשוט לא מסוגלת לחשוב על מה שעובר על האמא הזו. שאני לא יכולה לדמיין לעצמי.
לא יודעת מאיזו סיבה, אבל המקרה הזה נכנס לי ללב.
בערב גיליתי שהאמא הזו היא חברה של האמא של האיש.
נשבר לי הלב.
אני מתחלחלת ומצטמררת ממה שהיא עוברת עכשיו ליד מיטות בנותיה כשהן מונשמות ומורדמות.
ואני... אני כנראה אפילו לא יכולה לתאר.
סיפרתי כאן כבר פעם שהיה לנו נוהג בזיוני כזה בימי הפגייה לחשוב על סיטואציות יותר גרועות משלנו. המשחק הזה היה עובד ככה: אחד מאתנו היה שואל את השני על מקרה טרגי מסוים ששמענו עליו - "זה נראה לך גרוע יותר?" והשני היה עונה לו: "לאאאאא (עם קמץ) שלנו יותר גרוע"
משחק נוראי ומטומטם, ועכשיו אני מבינה גם כמה.
בקיצור, ישר נזכרתי במשחק הזה, ואני והאיש דיברנו, והוא שאל אותי מה הייתי מעדיפה, ועניתי לו תוך דמעות שהתאונה הזו רחוקה גלקסיות שלמות ממה שקרה לליה שלי, ממה שקרה לנו. שאי אפשר בכלל להשוות - כי זה פשוט לא בר השוואה.
שאני שיודעת כל כך הרבה כאב, כואבת כל כך רק את המחשבות על תילי התילים של הכאב הבלתי נתפס שהאמא הזו עוברת ושעוד תעבור.
ואלוהים אדירים, אין לי מושג איך אפשר להכיל כל כך הרבה כאב.
והשבירות הזאת של החיים - היא בלתי נתפסת. המקום הלא נכון, הזמן הלא נכון וככה ברגע הלכה המשפחה.
הלוואי ויקרה להן נס. הלוואי והילדות הללו יחזרו.
חברה מהקורס שיודעת על ליה, שלחה לי היום הודעת טקסט שבה היא כתבה שהיא הבינה ממשפט שזרקתי שיש לי תמונות של ליה. היא ביקשה לראות.
הרגה אותי עם זה. שימחה אותי מאוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
