עוד יהיה לך...

פסח בא. 

והפעם קטנה, לראשונה, הסדר אצלנו בבית. 

האמת היא שהרעיון התגלגל לו בקול בימים שבהם הייתי מאושפזת אז. תכננו לארח את הפסח ההוא שהיה אמור להגיע לקראת סיום החופשת הלידה (המאורכת) שלי. 

את פסח של אז לא חגגנו אצלנו. את פסח של אז - של לפני שנה, בכלל לא רציתי לחגוג. 

והנה, הגיע פסח. שוב. והשולחן כבר ערוך. והסדר יהיה כאן בבית החדש שלנו.

בבית שהיה אמור להיות גם שלך. 

ואת אינך. 

וזה שאת אינך כל כך כל כך נמצא בי עכשיו. 

אני מניחה שזה מטבעם של חגים. שהם כמו שמים מולך ראי של האין. שהם כמו מזקקים את הגעגועים למי שהיה צריך להיות.  

ובכלל נראה לי שלעולם לא אוהב כבר את פסח כמו שאהבתי. שלעולם לא אוכל לנתק אותו ממכת הבכורות שלך, שלנו. 

ובכל זאת, פסח הגיע והסדר אצלנו.

ואת יודעת קטנה, יהיה פה גם שמח.

וגם ההורים שלך ישמחו. וזה כל כך לא מובן מאליו. וזה כל כך הרבה.  

ונותר לי לקוות שאי שם, בסדר פסח של השמיים, את תהי עם שמלה של חג, ותשמחי גם את. 

חג שמח, קטנה, חג שמח! 

או משהו כזה. 

הצמיד  - אי שם לפני קצת יותר משנה ברחנו לתיאלנד. חיכינו שימלאו 30 יום לפטירה של ליה שלי והמראנו. אני כבר לא זוכרת אם זה היה בדרך הלוך או בדרך חזור, אבל במסגרת מכירות הדיוטי של אל על הייתה שרשרת שאפשר להפוך לצמיד שהתאהבתי בה לגמריי. השרשרת/צמיד היא עם תליון של ילדה (אז חשבתי). רציתי אותה מאוד. היא יפה בלי שום קשר, וזה שיש עליה תליון של ילדה רק הפך את זה ליותר יפה בעיני - זה התקשר לי לליה, ורציתי משהו שיהיה שלה. האיש שלי שהבין את זה ישר, התנגד. אז הוא עוד נראה לי חשב שנכון לי מה שנכון בשבילו - להרחיק כל דבר שיכול להיות קשור אליה. בקיצור, ביקשתי מהדיילת לראות את התכשיט, ואז הסתבר שהוא של מעצבת בשם "הולאמאמא" ושקיימים ארבעה תליונים שונים שמייצגים לא ילדות, אלא אמהות. זה כבר היה קצת יותר מדיי אפילו בשבילי. אחרי שקראתי את הטקסט המיועד לכל תליון בסדרה, זה הפך את התליון הזה לזועק שאני אמא. זה גרם לאיש שלי להתנגד לרעיון הזה אפילו עוד יותר, ואני ויתרתי. התבאסתי. אבל ויתרתי. 

לפני שבוע נתקלנו במקרה בדוכן של המעצבת. קנינו את הצמיד. יש לי עכשיו צמיד מהמם שהוא של ליה. וזה ממקום אחר. וזה לא מתוך כאב, או אולי לא רק מתוך כאב. וזה משמח אותי. 

משרד הפנים - אז כשליה נולדה הספקנו לקבל ספח תעודת זהות ממשרד הפנים ובו היא הייתה רשומה, כמו כל ילד אחר. במהלך השנה נדרשנו להחליף את הספח (אני אפילו לא זוכרת למה), והגיע ספח ריק. זה עיצבן אותי כל כך. עוד הוכחה שהעולם שמסביבי מתעלם מזה שהיא הייתה כאן. לפני כמה שבועות קיבלנו ספחים חדשים עם שינוי הכתובת לרגל מעבר הדירה שלנו. החלטתי הפעם לפנות למשרד הפנים ופשוט לשאול אותו, למה הוא מחק את הילדה שלי מספח תעודת הזהות שלי. זה המקום לשבח את משרד הפנים ולציין שהם הפתיעו אפילו אותי - ללא מלחמות, ללא הערות מיותרות, לפני פחות משבוע הגיע הספח החדש. בתוספת המילה ז"ל - ליה שלי רשומה שוב בתעודת הזהות שלי. 

קדישא - טוב, האמת היא שזה משהו שאני כנראה לא אסגור לפני פסח. הרבה זמן שאני רוצה להעלות לכאן פוסט שמתאר את הויה דולורוזה שעברנו עם חברת קדישא. הרבה זמן שאני רוצה לבקר את הנוהל המחפיר הזה של קבורת תינוקות בקבר אחים ללא סימון וכ"ו. לפני כמה שבועות מישהי שאיבדה את התינוקת שלה כשהייתה בת יום, העלתה לפורום אובדן פוסט שלם על איך היא מנסה לחפש את הקבר של הבת שלה. חשבתי לעצמי שגם אני חייבת לכתוב כבר על זה ואולי אפילו לשלוח למישהו בקדישא. אבל, אין לי כח. זה קשה לי מדיי. 

ואולי זה כל כך קשה לי, כי לפחות אחת לשבוע מתעורר בי הפחד  שאולי מישהו הוציא משם את המצבה המחתרתית שהבאנו לה. ולפעמים בא לי לבקש מהאיש או סתם ממישהו שרק ייגש לבדוק שזה עוד שם, אבל אני לא עושה את זה. כי מהאיש אני לא אבקש - זה כואב גם לו, ואולי אני לא עושה את זה מהפחד לגלות שזה כבר לא שם. 

בכל מקרה, אני סוגרת את הדיון על חברת קדישא בזה. לפחות לבינתיים, ומורידה מעצמי את המחשבה שמסתובבת כבר חודשים -  לכתוב על זה.