שכתבתי לא מעט בתקופה האחרונה...
כתבתי "למגירה" שזה אומר שפשוט השארתי בטיוטות. אבל הגיע הזמן להתחיל לעלות את הקטעים, עד שהם יתאחדו עם המציאות של עכשיו.
אני אעלה לכאן עכשיו רק חלק, ואת החלק הבא ממש בקרוב. הדברים הללו צריכים להיות כאן. יחד עם כל הייתר.
מליון דברים מתרוצצים לי בראש.
מליון מחשבות.
איך זה יהיה? איך זה יהיה הפעם? זה יהיה קרוב בכלל למה שהרגשתי לליה שלי? זה יהיה דומה?
איך זה ייגמר??
אלוהים, הפחד מאיך שזה ייגמר. הפחד להיקשר. הפחד שידעו. הפחד מזה שלא ידעו. הפחד מזה שאני לא אספיק להנות מזה בכלל.
אבל הכי גרוע זה כשאני תופסת את עצמי פתאום ברגעים מסויימים, ומסתכלת עליי מבחוץ. ואז אני מבינה שאני כל כך מאושרת. ואז אני מפחדת. ואז אני פשוט מתה מפחד ששוב אני מאושרת מדיי, ושמי יודע מה עוד מצפה לנו. איזה פחד.
מליון דברים מתרוצצים לי בראש.
(שבוע 14+1)
אני עצובה
ובכלל לא אומר להיות לי עצוב. או שאולי כן. אני כבר לא יודעת.
בשמירה הייתה לי חברה - מישהי שבילתה איתי שם כמעט את כל ששת השבועות. והיא הייתה שם אחרי שבהריון הראשון שלה היא איבדה תאומות בשבוע מוקדם. וכאב לי כל כך עליה. ואני נזכרת בעצמי חושבת על הסיפור הזה שלה ומזדעזעת. במין זעזוע כזה כששומעים על דברים רעים בחדשות. לו רק הייתי יודעת....
אז היא שלחה הודעה עכשיו שגם היא צריכה לספר לי משהו.
והנה. ההשוואות לא פוסקות. נשבר לי הלב.
הבת שלה נולדה יומיים אחרי ליה שלי, וגם היא בהריון שוב. ואנחנו אפילו דיי קרובות בתאריך הלידה המשוער - שוב. וכמעט הכל בין שתינו הוא שוב. רק שהילדה שלה בבית. ושלי...
וזה מרגיש כל כך דוחה מצידי, בכלל לערוך את ההשוואה הזו.
ידעתי שזה יהיה ככה. לא חשבתי לרגע שהחיים החדשים שמתפתחים להם אצלי בבטן ישכיחו ממני את ליה, ואת הכאב. אבל האמת היא שקיוויתי בעומק ליבי שהחיים החדשים הללו יחסכו ממני את ההשוואות. את ההשוואות לכל אלה שילדו איתי וחובקות ילד שני או נמצאות בדרך אליו. את ההשוואות למשפחות שיכולות היו להיות דומות לשלנו, כי חובקים אצלם בדיוק את אותם המינים. את ההשוואות למה שהיה צריך להיות.
ואני כואבת. ועצוב לי. ואני מרגישה גם כפוית טובה שאני מרגישה ככה ועדיין לא מבינה כמה זה פלא - הדבר הזה שקורה עכשיו.
עצוב לי.
(שבוע 18+2)
אני מאוהבת!!
במסגרת ההפתעות שההריון הזה הביא איתו, זו התחושה המטורפת הזאת שאני פשוט מאוהבת בדבר הזה שזז לו עכשיו שם בבטן.
וזה בכלל לא משנה כמה הייתי בטוחה שאני לא אקשר.
כמה שיחות ניהלתי לעצמי בראש עוד לפני ההריון על זה שהפעם אסור לי, אסור לי לתת את הכל.
זה בכלל לא משנה.
זה בכלל לא משנה שלא רציתי לדעת מה זה. בן או בת - רק לא להיקשר.
זה בכלל לא משנה.
ואומנם, רוב הזמן זה עובד לי. ברוב הזמן ההריון הזה מרגיש קצת כאילו הוא זר. מעין גיבנת כזאת שהולכת איתי עכשיו. גיבנת משמחת, כן? אבל כזאת שגם עושה לי גוש בגרון.
זה לא משנה שככה זה מרגיש רוב הזמן, כי יש פשוט רגעים שבהם אני בכל זאת למרות הכל מרגישה כמו פעם - מאוהבת בדבר הקטן הזה שזז לו שם עכשיו.
(שבוע 19+3)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
