עוד יהיה לך...

העניינים רק הולכים ומסתבכים.

זה התחיל מאז. מאז שאושפזתי. חשבתי שזה הסיוט הכי נורא שיכול להיות.

ואז גיליתי שיש יותר גרוע ויותר גרוע ויותר גרוע.

ואם חשבתי שזה הילדה שלי הלכה לי זה הכי גרוע, כי לא יכול להיות יותר גרוע, אז בימים האחרונים אני מגלה שיכול.

יכול להיות שהילדה שלי תלך ויהיו לזה תוספות שלא קשורות שהופכות את הכל לגרוע יותר.

ועכשיו אני מתה מפחד לבכות על כמה גרוע לי עכשיו.

מתה מפחד - כי מי יודע איזה חדשות גרועות עוד מחכות בשבילנו בקנה.

וכל פעם שאני עולה קצת ומטפסת - מנסה להסתכל על הכל קצת מהצד, יש שוב את אותם סלעים שנזרקים עליי מלמעלה ומורידים אותי שוב את כל הדרך.

מחר. 

ושוב זו שבת. בדיוק כמו אז. 

ואני לא יודעת אם זה המספר הסימבולי הזה בהקשר שלך או אולי הקשיים הנוספים שנכנסים לחיינו, אבל השבוע הזה כל כך קשה לי.

אני חושבת שכבר חודשים שלא היה לי כל כך קשה. 

יש נשים שאומרות שלגוף יש זיכרון. שהגוף עצמו זוכר בדיוק את התאריך ומתחיל לכאוב סביבו. אני לא יודעת אם זה נכון.

אני יודעת שבשבוע האחרון התאריכים לא מפסיקים לרגע להדהד לי בראש. אני יודעת שהנשמה שלי בטוח זוכרת.

והיא לא מפסיקה לכאוב. 

ושוב כואב לי פיזית, ושוב אני לא מצליחה לנשום. 

זה כאילו ככל שעובר הזמן, החוסר הזה שלך, האובדן הזה רק הולך ומתעצם. 

קטנה שלי, אני כל כך כל כך מתגעגעת עד שאין יותר לאן. 

והלוואי והייתי יכולה לכתוב כאן שזה מסיבות טובות. 

פתאום בשבועיים האחרונים הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ככה יותר. 

אני לא יכולה להמשיך ולהתרחק מכל החברות ההריוניות. מאלה עם הילדות שהיו צריכות לשחק עם ליה שלי. אני לא יכולה להמשיך לסובב את הראש לצד השני  מול כל בטן ומול כל עגלה ברחוב.  

הבנתי שאני לא יכולה לשנות את הסביבה. זה נשמע אולי פשוט ודי בסיסי, אבל מסתבר שלי לקח זמן להבין את זה. 

אני צריכה לשנות משהו בי. 

אני צריכה למצוא את הדרך להיות מסוגלת לחיות עם זה.

מה שקרה עד עכשיו הוא שחיכיתי שמשהו ישתנה. שההיא תלד וכבר לא תהיה את הבטן, שתגיע זו שעדיין לא נשואה כדי שאוכל להרגיש בנוח בשיחות, ובעיקר, בעיקר חיכיתי להריון מיוחל שלי.

אם אני אהיה בהריון, חשבתי לעצמי, אני אוכל לבלוע את כל הכאב הזה שנמצא סביבי כל הזמן. 

אז "תוכנית העל" הזו של הריון חדש - הרעיון המהולל שלה נזרע בנשמתי עוד שם בפגייה. הרופאים והאחיות שנשבר להם הלב רק מלראות אותנו דיברו איתנו כל הזמן על זה שאנחנו חייבים מהר לעשות עוד אחד. אחר כך גם כל אדם שני שהגיע לשבעה דיבר איתנו על זה, ואני - אני תיכננתי בכלל לא לחכות את המינימום שנדרש ממני מבחינה רפואית. 

אבל, אם יש משהו שאני יודעת היום טוב יותר מאז הוא שהחיים הם לא הוגנים. החיים הם בכלל בכלל לא הוגנים. מסתבר שיש דברים שכח הרצון שלנו לא מזיז להם מאומה. 

וזה נשמע אולי גם כמו תובנות פשוטות שכולם יודעים, אבל אני - אני למדתי ועדיין לומדת אותם על בשרי. והלימוד הזה הוא כל כך קשה. 

ואין הריון חדש. ואלוהים יודע מתי יהיה, ומה עוד נעבור בדרך לשם, וכמה עוד שברוני לב והתרסקויות -כי אני מרגישה שאנחנו נעים ונעים ונעים, והדרך ממשיכה להתארך לה. 

ואני לא יכולה לחכות לזה יותר. אני פשוט לא יכולה לנשום יותר בתוך כל הכאב הזה. אני לא יכולה לכאוב יותר גם את ליה שלי שהלכה וגם את האי צדק, והחוסר הוגנות וכל הקשיים שצצים להם פתאום. אני לא יכולה לחכות לזה - ככה, פשוט כי איני יכולה עוד להמשיך לחוש שאיני בחיים. 

ואני צריכה לשנות. ואני צריכה לחזור לעצמי. אני צריכה לחזור להסתכל על עצמי כמו פעם, כמו לפני ליה. אז - די אהבתי את מה שראיתי. 

ועוד קודם אני צריכה לסלוח לעצמי. על שלא דיברתי חמש דקות קודם. על שלא התעקשתי שתהיה לה מצבה, על שהתמוטטתי כמו שלעולם לא חשבתי שמישהו יכול, על שלוקח לי זמן לחזור.

ואני צריכה להתחיל להעריך את עצמי על הדרך - בשמירה, בפגייה, עם פוצקולית ועם ליה.

וגם על הדרך שעשיתי אחרי שהיא הלכה לי. 

גם על זו שאני עדיין עושה. 

ואני צריכה להיזכר  במי אני ובכמה עוד דברים יש בי ולי שלא קשורים בכלל לליה שלי ולא קשורים בכלל להריון או לילדים. 

והרגשתי ואני עדיין מרגישה שאני חייבת קצת להתנתק. חייבת לברוח מהאנשים שעיקר הקשר שלי איתם סובב סביב האובדן הזה. אז התרחקתי קצת מהבנות הגיבורות שהכרתי רק בגלל שותפות הגורל. והתרחקתי גם מאנשים מאוד קרובים אליי - כאלה שיכולתי לדבר איתם על הכאב, כאלה ש"זכו"לפיסות מהמחשבות הכי תהומיות שלי. 

וזה פשוט כי פתאום בא לי להתרחק מכל זה - להתרחק מהאני שהיא קודם כל זה. 

כי פתאום זה מרגיש שאיבדתי קצת את הדרך.