עוד יהיה לך...

יש לי הרבה מילים לכתוב כאן. 

והכל כל כך טעון ומסובך ומורכב אצלי בפנים, שאני בכלל לא מסוגלת לבטא את כל הבלגן הזה. 

הראש שלי בשבועות האחרונים מפוצץ במחשבות. בזכרונות. בתהיות ובהרצות של תסריטים אפשריים. אבל בעיקר בהרבה פחד. 

ואני מותשת. והפחד הזה משתק אותי. 

ואני כל כך רוצה לכתוב כאן שדי, שאני מאמינה שאולי, מתישהו, יהיה לי כבר קצת טיפ טיפה של טוב. שאולי הטוב הזה הוא בעצם מעבר לפינה.

ואני באמת באמת רוצה להאמין בזה. אבל אני יודעת יותר מדיי.  

והעניין הוא שאני של פעם סלדה מדרך החיים של כל אותם האנשים שלוקחים בחשבון תמיד גם את התסריטים הרעים, ומזכירים אותם לעצמם ולסביבה. ועכשיו - אחרי השנה האחרונה - אין לי את הפרביליגיה שלא לעשות את אותו דבר - שלא לראות את הרע ולהפנים שגם הוא אופציה. 

אבל אם יש מישהו שמקשיב ושומע, אז אני מתחננת שהסכין הזאת מחרתיים תעשה רק את מה שהיא צריכה לעשות. שהניתוח הזה יצליח, שהוא יעבור בצורה תקינה, ושהתוצאות שלו יהיו טובות. אני מתחננת שרק למחרתיים תהיה לי טיפ טיפה של הפוגה מה"מזל הרע" או מה שזה לא יהיה שממשיך לדבוק בי כבר כמעט שנה. 

את החלק הזה שלמעלה כתבתי כבר לפני כמה ימים והשארתי בטיוטות. 

אני אחרי. 

אני בבית. 

אני עוד לא יודעת על התוצאות, אבל לפחות החלק של עד עכשיו עבר טוב - ועבורי מלכת הסטטיסטיקות הרעות זה בכלל בכלל לא מובן מאליו. 

ועכשיו אני בבית. מתאוששת. 

ומבינה. מבינה שיעבור עוד יותר מדיי זמן לפני שנוכל להמשיך ולנסות. 

עוד יותר מדי "זמן שיתבזבז" לו. ועצוב לי. 

כבר הייתי צריכה ללמוד עד עכשיו את שיעור הזמן הזה. ללמוד שאי אפשר לתכנן הכל ושלפעמים גם אם זה נדמה שאתה כבר שם, לוקח לדברים המון זמן לקרות. אז הייתי. 

אני לא יודעת מה לעשות. 

כבר כמה ימים שאני רוצה פשוט להתפרק כאן, אבל אני תוהה בשביל מה, ובעיקר לא מוצאת את המילים. עצוב לי מדיי. 

אז הגיעו חדשות רעות נוספות.

ומאז בילינו את כל שבוע שעבר בריצות מטורפות כמו עכברים מורעלים. פגישות עם רופאים, הפעלת כל האמצעים שיש כדי להגיע להכי הכי מומחים, בדיקות, בדיקות ועוד בדיקות. 

ועכשיו אני בהמתנה. מחכה לעוד שני מומחים שמספרים עליהם שהם ה"אלוהים" לעניינים האלה. 

וההמתנה הזו מחרפנת אותי. אבל ממש. 

והיא משאירה לי יותר מדיי זמן. יותר מדיי זמן לעכל את מה שאומרים. יותר מדיי זמן להבין כמה נס גדול הילדה שלי היתה. יותר מדיי זמן לפחד ממה שעוד מצפה לנו. 

ובעיקר היא מחרפנת אותי כי שום דבר לא מתקדם. כי אני שוב נמצאת במקום בו אני לא יכולה לעשות דבר חוץ מלשבת ולחכות. ואני בכלל לא יודעת למה אני מחכה, ומה בכלל יהיה אחרי ש"אלוהי" הדברים האלה יגידו את מה שהם חושבים. 

והכאב הזה, שכבר נראה שהוא שותף צמוד לחיים האלה שעוברים עליי לא מרפה. ואני מוצאת את עצמי בוכה בכמויות של פעם. ולא מצליחה בכלל לתפקד. ולא ישנה כבר יותר מדיי זמן - סובלת שוב כל לילה מסיוטים, והכל מתערבב: הבכי על הקטנה שלי עם הבכי על כל מה שקורה עכשיו. הכל כואב מכל הכיוונים. 

ובתוך כל השבוע המוטרף הזה קיבלתי גם חדשות משמחות. אני עוזבת את העבודה שלי. התקבלתי למסלול מדהים, שהוא שינוי גדול ומשמעותי ושכנראה לפני שנה הייתי כל כך מתלהבת ממנו, כי הוא בדיוק מה שתמיד רציתי לעשות. וההתלהבות מזה שהתקבלתי אליו החזיקה בדיוק שעתיים, אם אפשר בכלל לקרוא לזה התלהבות. ואני מביטה מהצד על עצמי ועל חיי ועל איך אפילו זה לא לא מצליח להשכיח ממני לרגע את כל מה שקורה, או סתם לשמח אותי. 

ואני לא יודעת מה כואב יותר - כל מה שעובר עלינו, או ההכרה בזה ששום דבר אחר לא מצליח לשמח אותי.

והגעגוע הזה. 

אין מילים לתאר כמה הוא גדול. ואני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לתמונות שלך, ונזכרת כל הזמן בעוד רגעים מאז. 

אני לא מפסיקה לראות אותך, קטנה. 

והחיים מסביב ממשיכים בשלהם. ואנחנו מוקפים בתינוקות.

ואני הופכת לטובה בזה - טובה בלכאוב בשקט בפנים, מבלי שהסביבה מרגישה, או לפחות כך שהסביבה מרגישה פחות.

אבל כמעט תמיד, הכל מזכיר לי אותך כל כך.

ובסוף השבוע האחרון הבן דוד שלך, קטנה, חגג יומולדת שנה.

ועוד חודשיים וחצי תהיה עוד יומולדת. ואת היומולדת הזו אף אחד לא יחגוג.

ובמקום זה אני - אני עוד אצטרך לבחור באיזה תאריך לבוא לבקר את המקום הפיזי שלך שאני שונאת כל כך, אבל ששם את נמצאת.

וכבר שבועות שהשאלה של מתי מסתובבת לי בראש -  ביומולדת שלך? ביום שהלכת? לפי העברי? לפי הלועזי? 

איך בכלל אני אמורה לבחור?