עוד יהיה לך...

אז למי שעייף כבר מהחלק הזה של הבלוג - החוצה. 

החברה הכי טובה שלי. היא החברה הכי טובה שלי עכשיו, באופן מפתיע או שלא - דווקא עכשיו אנחנו כל כך קרובות.  

היינו חברות פעם ממזמן כשהיינו קטנות והקשר חודש קצת לפני שנכנסתי להריון. היא הייתה בהריון עם הבת שלה. ותכננתי כל הזמן ללכת אליה ולא יצא. ואז כבר תיכננתי להגיע אליה אחרי שהיא תלד, ולהראות לה כבר את הבטן שלי. 

חודש אחרי שהיא ילדה כבר התאשפזתי. לא הספקתי ללכת. לא הספקתי לספר. בבית חולים חשבתי עליה כל הזמן. פחדתי להתקשר - חשבתי שבסוף כשנצא משם שתינו, תהיה לה הפתעה. 

היא התקשרה אליי בסוף נובמבר. שמעה אותי מתייפחת והתיייצבה אצלי בדלת. חתיכת הפתעה. 

ומאז התקרבנו עוד ועוד. היא החברה שלי שמבינה אותי בהקשר הזה טוב מכולן. היא כאבה איתי, בכתה איתי, התבאסה איתי כל כך בכל הדרך הארורה הזו מאז שליה שלי הלכה. ויש עוד חברות שאני מודה להן ועליהן כל כך, אבל היא - היא פשוט מבינה אותי מבלי שאני צריכה להגיד או להסביר. והיא גם זאת שיודעת להגיד לי מילים קשות כשצריך. והבת שלה - יש לה בת מדהימה בת שנה שהצלחתי להפריד (רוב הזמן) מליה שלי. שהצלחתי לראות ולהיות ולשחק ולהנות ממנה קצת. וזה לא קרה לי עם אף ילד אחר.  

והיא שבילתה איתי את היום, עמדה למולי בחיוך מבויש ובעיניים דומעות קלות וסיפרה לי. היא בהריון. 

וזה כואב. לדעת שהם רק התחילו לנסות ושאנחנו נאבקים כבר תקופה ארוכה. לדעת שככה זה היה צריך להיראות גם עבורנו: עוד שנייה ליה הייתה חוגגת שנה וגם אנחנו אולי היינו מתחילים לעבוד על השני. והגבתי לזה טוב. ושמחתי בשבילה ואני שמחה בשבילה, באמת. וכאב לי פחות מפעמים קודמות שבהן קיבלתי את ההודעה. 

ומאז שחזרתי הביתה אני לא מפסיקה לבכות, מהפחד שהחברה הטובה הזו שלי אבדה לי. מזה שככל שתתעגל לה הבטן אצטרך להתרחק גם ממנה. ועצוב לי כל כך. 

ואני כאילו מתאבלת על זה ומנהלת דיונים בתוך הראש שבהם אני אומרת לעצמי : "מטומטמת, ברור שלא תוכלו לדבר פעמיים ביום עכשיו, את תמותי מזה, זה יכאב לך כל כך" ואני כל כך כל כך רוצה לא לאבד אותה. ואני לא יודעת אם אני אצליח למצוא את הדרך. 

והאיש שלי - סיפרתי לו והפנים שלו כאבו כל כך. ואני יודעת שהוא כואב לא רק את הכאב שלו, אלא גם בשבילי. 

ולמה לעזאזאל זה כל כך כואב???? הרי כבר כמעט כולן סביבי בהריון או ילדו לפני שנייה. אז למה זה מפיל אותי ככה, עדיין?? 

ומתי אני כבר אחזור לחיות? מתי אסתובב ברחוב בלי להביט על בטנות של כל אישה שעומדת למולי גם היא בת 60 או בת 15? מתי אפסיק לסובב את הראש אחרי תינוקות קטנטנים? 

ואז האיש שלי גם סיפר שהדוד שלו התקשר להזמין אותו לברית של הנכד שלו. הילדה הקטנה שלו נכנסה להריון בטעות. היא ילדה לפני חודש. עושים אירוע. איזה כיף. לא יכולה לדמיין את עצמי בסיטואציה כזו. מרחמת על האיש שלי שמרגיש חובה ללכת, ויצטרך לעמוד מול כל המבטים המרחמים.

ופשוט נמאס לי מהחיים האלה. מהכאב הזה שלא מרפה, מהגעגוע. מהצורך לעמוד ולחייך ולספר לכולם כמה כיף לי בחופש וכמה אני מתרגשת לקראת הקורס שאני מתחילה. והכל שקר. והכל הבל הבלים.

אני רוצה את הילדה שלי. אני רוצה אותה כל כך.

 אני רוצה ילד אחר.

אני רוצה סיפור טוב.

אני רוצה חיים.

ואין לי כלום. 

בזמן האחרון קצת רועש כאן. 

זה קצת כמו השיר "דברים שאותי משמחים" רק בקטע של דברים שעושים לי חלחלה כזו. 

- חפצים (או מה שנשאר מהם אחרי הקופסא הורודה): הארון שלנו- סודר שוב. כל החולצות שלבשתי בתקופת הפגייה פשוט הועפו. לא מסוגלת לראות אותן. השארתי קפוצ'ון אחד שהאיש קנה לי מתנה כשהייתי באשפוז ושהייתי לובשת שם הרבה כשהייתי עושה לה קנגורו. הרחתי אותו (כמה מפגר?) והחבאתי מאחור. אולי יום אחד... 

-ריחות: ריח של החומר חיטוי. צמרמורת.

בכלל לפעמים קורה לי שפתאום משום מקום יש לי איזה זיכרון של ריח מאז. אני אפילו לא יכולה להצביע על מה בדיוק. פשוט מאז.

ויש גם ריחות יותר מוגדרים. היום למשל, מצאתי את עצמי עומדת מול המדף בסופר פארם כדי לבחור סבון. לוקחת אחד אהוב, מריחה ומחזירה. לוקחת את השני ומחזירה גם אותו. שניהם היו כאלה שפעם אהבתי. כאלה ששימשו אותי בתקופת האשפוז בבית חולים. כיוון שמקלחות היו שם מאמץ מלחמתי שלי ושל האיש שהסתכם בזה שאני עומדת והוא עושה את כל השאר, אז הריחות האלה מזכירים גם לו. אני כבר לא משתמשת בהם. 

- רעשים: הרעש הזה של המכונה שיוצא ממנה נייר לניקוי ידיים? אני לא יכולה לתאר בכלל את ריפלקס ההקאה שהוא עושה לי. מזלי שזה לא כל המכונות, שזה רק כאלה מסוג מסויים. 

ויש גם כמובן מקומות שלא מתקרבים אליהם, ואלה הן רק דוגמאות, רק דברים מהיום האחרון. ובחיי שזה פשוט כל כך כל כך רועש. 

ולפני כמה ימים חברה הייתה כאן, הם גילו בעיות פוריות ואני נאמתי לה על זה שצריך סבלנות, על כמה אי אפשר לתכנן, על איך צריך להבין שיוצאים למסע ושלא יודעים מה יקרה בדרך... ואמרתי את זה במעין השלמה כזו. במעין נינוחות ואמונה. במין חוזק כזה שמנותק כל כך מכל הכאב. והבטתי על עצמי מהצד ובקושי הצלחתי לזהות את עצמי. ואהבתי כל כך את הגישה הזו: את האני הזו שלא ממוטטת מהידיים הריקות. 

אני סולחת: 

אני סולחת לכל אלה שאמרו לי מילים שלא הייתי מוכנה עדיין לשמוע. 

אני סולחת לכל אלה שאמרו לי מילים שלא הייתי צריכה בכלל לשמוע. 

אני סולחת לכל אלה שאמרו לי בשבעה שאני חייבת לחזור לעבוד כמה שיותר מהר - שזו "תקלה" בדרך, שבסך הכל ניסינו להיכנס להריון ולא הלך. 

אני סולחת לכל אלה שגרמו לי להרגיש כאילו משהו לא בסדר בי על זה שאני נשארת בבית את כל תקופת חופשת הלידה. 

אני סולחת לכל אלה שניסו "לטפל בי בהלם" "להכניס אותי מהר לשגרה" או בכלל - שחשבו שהם יודעים יותר טוב ממני מה עליי לעשות.

אני סולחת לכל אלה שחשבו שהכאב יתרפא דרך הילדים שלהם או ילדים של אחרים. 

אני סולחת לכל אלה שהשוו את הכאב שלי לזה של השכנה/חברה של האח או סתם מישהי שפעם הכירו. 

אני סולחת לכל החברים שהתרחקו. באמת. 

אני סולחת לכל הקרובים אלינו שביקשנו (ולפעמים אפילו שוב) שיהיו שם - גם אם לא מפורשות, והם בחרו בכל זאת (במודע או שלא במודע) שלא. 

אני סולחת לאלה שאמרו לי שלהם - להם כל זה כואב מדיי. 

אני סולחת לכל אלה שהקטינו. שהקטינו את האובדן, את הכאב, את ליה שלי. 

אני סולחת לכל אלה שלא הצליחו להבין שהייתה כאן ילדה. 

אני סולחת לכל אלה ששכחו. 

אני מבקשת: 

אני מבקשת סליחה מכל אלה שהתרחקו כי חשבו שזה מה שאני רוצה וצריכה, ואני זקפתי להם את זה לרעה.

אני מבקשת סליחה מכל אלה שרק רצו לנחם, ושאני לא רציתי לקבל את הנחמה שלהם. 

אני מבקשת סליחה מכל אלה שרצו לעזור לי ושאני לא רציתי לקבל את העזרה שלהם. 

אני מבקשת סליחה מכל אלה שבתוך כל הכאב שלי לא הבחנתי שהכאב שלי כואב גם להם. 

אני מבקשת סליחה מכל אלה שבתוך כל הכאב שלי לא הבחנתי שגם אצלם מתרחשים דברים: שמחות וכאבים אחרים - סליחה שלא הצלחתי לראות. 

אני מבקשת סליחה מאמא שלי. הרחקתי אותך לכל כך רחוק, שקשה לי להתחיל עכשיו לקרב. 

אני מבקשת סליחה מהמשפחות שלנו שעמדו למולי ברוב התקופה הזו חסרי אונים. 

אני מבקשת מהם סליחה שלפעמים שכחתי שליה שלי הייתה גם קצת שלהם.  

אני מבקשת סליחה מהאיש שלי - שקרה לא פעם ששכחתי שכל זה קרה גם לו. שגם הוא איבד ילדה. 

אני מבקשת ממנו סליחה על הרגעים האלה שבהם היה נדמה לי שכואב לי יותר. 

אני מבקשת ממנו סליחה על הפעמים בהם הוא ניסה לעזור, לעודד, לעשות טוב - ואני רק התעצבנתי וייחסתי לו רע. 

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי- על הציפיות הגבוהות, על האכזבות שממשיכות וממשיכות ועל ההרס העצמי.

ואת בקשת הסליחה הגדולה מכולן, אני חייבת לך. פוצקולית, ליה שלי. אהובה. 

סליחה. 

סליחה שלא שמרתי עליך מספיק טוב. 

סליחה שלא הבחנתי קצת קודם. 

סליחה שלא הצלתי אותך, קטנה. 

סליחה. 

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה בערב יום הכיפורים. היה לי קשה. ורק עכשיו התיישבתי לסדר את זה ולסיים.  

השנה הזו הייתה ארוכה כמו מאה. ויש לי הרבה סליחות. אלה הן הסליחות שלי. 

אז הסליחות שלמעלה הן ביני לבין הסובבים אותי - שזה החלק המשמעותי של יום הכיפורים, לא? 

לגבי החלק הדתי - האמת היא שכשדיברו איתי על סליחות ועל יום הכיפורים שאלתי בחצי צחוק אבל בעצם ברצינות לגמריי - מה איתי? מתי מישהו מגיע לבקש סליחה ממני על השנה הנוראית הזאת. 

"משבר אמונה" - ככה קוראים לזה? 

"אבא, אני רוצה לעמוד מולך 
להאמין שאתה אבא טוב 
אבא, אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי 
ככה סתם אבא טוב 

אבא, אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי 
שלמסע הזה יהיה סוף טוב 
שכל מה שאני עובר בדרך 
יהפוך חולשה לעוצמה גדולה"