הגיעו הימים האלה בשנה.
הימים האלה שבהם את נוכחת כל כך. נוכחת עוד יותר.
הימים האלה שבהם אני כמו ממתינה, ממתינה שהזמן יעבור - שיעברו התאריכים - ממש כמו אז.
הימים האלה שבהם כל דבר - כל הקשר רפואי, כל ילד, כל ריח - קשור בך.
לפני 3 שנים כבר הייתי מאושפזת. כבר היינו בעיצומה של המלחמה. יותר נכון, חשבנו שאנחנו בעיצומה. לא ידענו שהיא תהיה אכזרית יותר אחרי שתיוולדי.
דודה של האיש נפטרה. דודה אהובה מאוד. וזה עצוב. ואתמול ישבתי שם למול הבן שלה שסיפר סיפור מזעזע על חברת קדישא. ואני שחשבתי שכבר שמעתי סיפורים מזעזעים עליהם, שכבר חוויתי אחד מזעזע במיוחד, לא האמנתי למשמע אוזניי.
ואתמול שוב הבטחתי לעצמי שאעשה עם זה משהו, שאגיע למי שצריך, שאשמיע זעקה. אבל אני יודעת שגם הפעם לא יוותר בי כוח להילחם למולם שוב.
ליבי גדלה.
ואני כמו גדלה בעצמי עם כל גדילה שלה, עם כל דבר חדש שהיא לומדת לעשות.
וכשהיא מנשקת,
וכשהיא קוראת לי "אימי" בהתלהבות ובשמחה,
כשהיא אוחזת בי חזק ולא מרפה
כשהיא שואגת א-באאא ומאושרת לקראתו
או אפילו סתם כשהיא צוחקת בקול מתגלגל
אז אני מאושרת עד אין קץ, ושוכחת מהכל
אז אני ככל הנראה, פשוט אמא - כמו כל אמא אחרת.
ימים של סליחות ושל חשבון נפש הם אף פעם לא ימים קלים.
שלוש שנים ואני עדיין מרגישה שאני חייבת לבקש ממך סליחה. סליחה קטנה, סליחה.
על כל מה שביקשתי כבר בעבר. ועל עוד שרק עכשיו אני יכולה לבטא.
על שלא שמרתי מספיק, על שלא יכולתי לשאת את הסוף שלך מקרוב, על שלא חיכיתי ווידאתי את כל הדרך שעשית עד לבית קברות בחולון. על שויתרתי להם על הקבר הנורמלי ועל הלוויה. סליחה על שלא נותר בי כוח.
סליחה.
ועדיין בימים האלה אפשר גם לאחל שנות טובות.
השנה הזו מציבה בפתחה דברים חשובים ומשמחים.
"בראש השנה, בראש השנה
ליבנו ענה בתפילה נושנה
שיפה ושונה תהא השנה
אשר מתחילה לה היום..."
אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
