במהלך סיבוב במושב הילדות אני וזאב חזינו באותו פס שחור בשמיים שאיים עליי מלפני יותר מחצי עשור.. עוד לפני הצבא, עוד לפני האהבה החדשה, עוד לפני הרגע בו חייכתי ונפרדתי באופן זמני ממנו, מהפחד .
בכל אופן, ציינתי שחזינו?
אני חזיתי. לא זאב.
זאב דיבר על העניינים שבלב ואני האזנתי בדממה והבטתי בענווה בעת שהשמש האירה דרך השממה.
אז היי, שלום לך פחד.
איני רוצה לקבל אותך כאויב, חזרת אלי עם קרן אור.
חזרת אלי פגום בדיוק כמוני.
אתה לא מאיים יותר משאני מאיים עליך, זכרתי איך השארת פיסה בליבי ואני בליבך.
אתה בעצם יותר יפהפה ממפחיד. או שמא אתה שניהם יחד?
שנינו ככה?
תאחוז בידי, אבחן אותך כמו יצירה יפנית שבורה אשר מתוקנת בשברירי זהב עדינים. נוצץ דרך השברים. מאיים דרך הסדקים.
תבחן אותי.
תדבר אליי דרך כל הגוונים.
תראה לי בבקשה, שיש בך הרבה יותר ממה שתיארתי מלכתחילה..
נפרדתי ממנו לשלום.
כבר המון זמן לא שמעתי מצל. צל תמיד שם, לטענתו בכל אופן. מציק לי גם אם לא באמת מדבר. עצם קיומו מרגיז אותי אבל הוא הכי מבין אותי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dark Narcissus