אני לא יודעת איך זה ילך, אני רק מקווה לטוב ~לילי בלו

למה אני ממשיכה לחזור לבית? אני מגיעה ואני מבקת מאז ומתמיד, אי מבקשת שלא יחבקו אותי, אני לא אוהבת כשהמשםחה שלי מחבקת אותי. 

מוזר לא? בדר"כ אשים שחוזרים מפנימיה רוצים חיבוק חם מהורים. אני פשוט לא רוצה, לא אוהבת מגע עם המשפחה. חבר של אמא לי נקרא לא חשא. אז חשא ואני מסתדרים בסדר פחות או יותר. אני אוהבת לגור אצלו הוא נחמד והוגן. יש לי צרכים אני גם בנאדם אבל כנראה שהזכויות של אחותי קודמות לכל. אחותי קטנה ממני בשלוש שנים.

*אחותי לא תישאר לבד בבית היא לא יכולה(היא בת 12 . ואותי, השאירו אותי לבד איתה בגיל 6) 

*אחותי תבכה ותקבל כל דבר (לי אסור לבכות)

*אחותי יכולה להתעצבן בכות לילל ואני אצטרך לוותר לה

*אם אחותי מתעצבנת זה לגיטימי (לי אסור להתעצבן)

*אסור לי להתחצף (וכשאני אומרת אל תגעו בי זה נחשב לחוצפה)

*אני חייבת לדבר ולענות על כל שאלה שהורים שואלים גם עם אני לא רוצה

*אסור לי לאכול איפה שאני רוצה כי אני צריכה קודם לשאול את אחותי עם זה בסדר 

יש עוד המון חוקים שאסור לי אבל למי זה אכפת?

תמיד אני צריכה להיות הבוגרת, זאת שמרגיעה את אחותה ועוזרת לה כשהיא צריכה (גם אם אני לא בדיוק רוצה או יכולה באותו רגע אני מחוייבת לעזוב הכל כדי לדאוג לשלומה) זאת שצריכה להרגיע את אמא כשהיא רבה עם אחותה, עם הבת הקטנה, כשהיא מתעצבנת על זה שהיא לא מוצאת עבודה. יודעת שעם קורה משהו הבת הגדולה היא שק אגרוף מושלם, לא מספרת, לא מדברת, שותקת. כי אסור לה לבכות.

אבל עכשיו זה בסדר לבכות, אף אחד לא רואה, לא אמא, לא אחותה, לא חשא, ולא החברים שלי. אשר חושבים שיש דבש בחיי, הרי אני שמחה ומאושרת, חושבת דברים חיובים כמעט כל הזמן. אפחד לא רואה אותי ביום שאני חוזרת הביתה, שאז אני בוכה באופן קבוע. משום מה אני תמיד חושבת אולי הפעם זה שונה, אולי הפעם זה יהיה כמו הימים שנהנתי. אבל לא זה תמיד אותו דבר.