אני לא יודעת איך זה ילך, אני רק מקווה לטוב ~לילי בלו

יום שישי, הייתי בפנימיה, סבתא שלי היתה בבית חולים.עשו לה ניתוח ברגלים אמא שלי היתה איתה, אמא שלי גם סוף סוף מצאה עבודה. אבל היא בסופש היתה אצל סבתא. אמרו לי שאני יבוא איתם לבקר את סבתא. והסכמתי, ביסודי הייתי הולכת אליה כל הזמן אחרי בצפר. הייתי לוקחת את בני דודים שלי והינו שם כל הזמן. אבל זה עבר הלכתי לפנימיה ומסתבר שהילדים הפסיקו לבוא לסבתא. לא אמנתי שככה השפעתי אליהם. אבל נחזור לבית החולים. לקחו אותי ואכלנו ארוחת ערב, כולם יחד אני אחותי אמא וחבר שלה, פעם חשבתי שארוחות משפחתיות טובות יש רק בסרטים אבל עכשיו אחרי כל החרא שאכלתי כשהייתי קטנה עכשיו הוא משתפר, ואני באמת נהנת, ובאמת יש דבר כזה ארוחה משפחתית. כשראיתי את סבתא דיברתי אליה כאילו הדברים לא השתנו, כאילו עכשיו סתם באתי לביקור, וכשהגיע הזמן לעזוב, חיבקתי אותה, ממש חזק, לא רציתי לעזוב, זה היה החיבוק שלה, שהיא כל כך אהבה אותי, כל כך חם. אני רציתי שהחיבוק ימשך, שימשך לנצח. אבל הינו צריכים ללכת. בדרך אכלנו גלידה. גלידה תמיד מעודדת אותי, כמעט תיד פותרת לי את הבעיות שלי אבל הפעם העדפתי חיבוק את החיבוק של סבתא על פני כל הben& GERIS  בכל העולם.