אני לא יודעת איך זה ילך, אני רק מקווה לטוב ~לילי בלו Boring life that make me crazy |
| 9/2017
אשכרה סיימתי את האמת, אני מתה מפחד. כל הזדמנות שאני לבד אני כנראה בוכה. ולא זה לא בגלל שאני קרובה לבית. את האמת אני עדין לא יודעת לעכל נכון. נגמרה הפנימיה ואני כבר לא שם. מה אני יכולה לעשות? שליש מהחיים שלי שם. אני יודעת איך הכל פועל ואיך הכל מתנהל. אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני במקום חדש פחות מחודש, וכבר מאיימים להעיף אותי מעל לשלוש פעמים. פשוט חוויה. מה אני יכולה לעשות עם זה בכל אופן? יש בי אהבה והיא תתעורר ותגע יש בי אהבה והיא תנצח. יש סביבי אהבה שאני מקבלת משיחות טלפון. מהחברות בפנימיה, מהחברים מהירושלמים שלי ולמעשה כמעט מכל מקום. רק כאן עדין מנוקר לי קצת. מעניין מתי זה יעבור לי. ברגעים הקשים ביותר יודעים האנשים לדבר איתי. אבל אני מתגעגעת. אני מתגעגעת להתגנב בלילה מאוחר לחדר ולראות את סופי ופרי מחכות לי. את רותם ואיתמר באים להגיד לי לילה טוב ושומעים על היום הנפלא שלי. על כך שהפעמים היחידות שהייתי עצובה היו כל כך מעטות. ואיך אחרי חמש דקות כבר הכל נעלם. שאני רואה אנשים בזולה והם שואלים אותי איך היה. או אומרים לי לשבת איתם בחוץ ואני עייפה מידי בשביל זה ופשוט הולכת לישון. את כל הצחוקים, הנובי גוד, השחנשים, והלבד שאף פעם לא הייתי לבד באמת. לחוסר טקט ולפה בלי הרסן שלי שגם כשהייתי אומרת משהו לא במקום זה היה נשכח. אני זוכרת את המסכת שישבתי שם יחד עם עוד ילדים, זה מה שאנחנו ילדים, נזכרתי איך ישבתי במסכת האחרונה של כיתה ז ואמרתי לעצמי, אין מצב שאני אסתיים שם. והנה סיימתי. אשכרה סיימתי.
| |
|