אני לא יודעת איך זה ילך, אני רק מקווה לטוב ~לילי בלו

בייסקלי נאי בסדר!

מדהים כמה מוזיקה ודימיון יכולה לעזור לי בהרבה! 

רבתי עם אמא שלי... שוב, אבל הפעם גם באמת יצאתי מהבית. אין לי שם דברים וזה קשה לי באיזשהו מקום. כי אני רוצה שיהיה לי מקום שהוא שלי ואני יודעת שעד שלא יהיה לי חדר לא יההיה לי את המקום הפרטי שלי ולא משנה מה אני יעשה אני לא אוכל להרגיש בבית כי אין לי מקום בבית. אני מקווה שעוד שבועיים זה יסתדר. אני רוצה שזה יקרה. 

המון זמן לא עשיתי משהו עם עצמי היחידה. כאילו אני עוד לא התגייסתי לצבא אבל אני סוג של עובדת, אני תורמת לקהילה. אני מרגישה רע. כי אני משקרת לשנת שירות שאני חולה. ובשביל מה? אני האמת "חולה" בשביל להיות במסיבת גיוס. אני רוצה להרגיש פתוחה עם השנת שירות שלי ולא תמיד זה עובד אז אני לא יודעת עוד מה לעשות עם הפאקינג הכל. 

אני תמיד אומרת איפה כל הדברים שאני רוצה לעשות אבל אני פשוט לא מספיקה כלום והאמת שזה בגלל שאני כל פעם אני נשאבת לטלפון כמו איזה ילדה חסרת מעש. והאמת שלא חסר לי. איפה כל הרצונות שלי לעשות דברים? 

אני כל פעם אומרת משהו ובסוף אני לא עומדת בו. והנה שוב נזיפה שלא מועילה בכלום. בכלל איםה הרשימה שאני צריכה לעשות? 

טוב העיקר שהמוזיקה שלי פשוט מעודדת אותי כל פעם מחדש 

אני קוראת בימים האחרונים המון ובכללי מבלה במיטה המון. יותר ויותר זה נראה לי מה שאני רוצה לעשות, להישאר בבית. להרגיש במקום הבטוח שלי בלי שאני אלך ויעשה משהו שאני פחות מתחברת אליו. אומנם עכשיו אני עושה שנת שירות וממש עובדת בלי לקבל על זה כסף. וכן זה מפחיד שאני אהיה בלי כסף. ואני חושבת שאין אדם בקומונה שלי שדואג מי זה. כולם מגיעים ממעמד סוציו-אקונומי מאוד גבוה. לא באמת מפריע להם העניין הזה.  

האמת שמשום מה אחרי ה18 שלי פתאום כל הדלתות בבית נפתחו. אני ואחותי בסדר. אני כבר לא שואלת את ההורים שלי שום דבר וזה עושה לי כל כך טוב וסוף סוף נגמרו הריבים בנינו. זהו. עכשיו זה רק על דברים קטנים של דברים שהם עושים לי טובה. כלומר, אני לא יכולה לעשות אותם םשוט כי אי אפשר. אני לא יכולה לנהוג לחברים כי אין לי רישיון. דברים כאלה. החדר שלי יהיה כל כך שומם בלי אחותי. אבל עד אז יש עוד חודשיים מינימום. הלוואי והכל יסתדר והחדר שלי יהיה כמו שאני רוצה. 

עכשיו אני חולה ואני במיטה שלי כבר מעל יומים. יצא לי לסיים שתי סדרות וספר. האמת שיש לי ספר שאני ממש צריכה לקרוא. אבל לא יודעת איך לגשת אליו כי אני צריכה עיון רב בו ואני לא בטוחה שיש לי את הזמן שלו. שלושה ימים. האם באמת אני ארפא מהתחושה המאיימת הזו בשלושה ימים? התחושה שפשוט אין לי מקום בעולם. 

דרו היפה שלי, אני מפחדת להפחיד אותו ואני סתם דרמטית. אבל אני ילדה דפוקה סהכ. למה אני לא מצליחה להוציא את זה מהראש? החיים הקודמים שלי, עד לפני שנפקחו לי העיניים שלא ככה נראים חיים. הייתי מוכה, הייתי מוחרמת, עברתי בצפר כדי לחפר על זה  ועדין הייתי מוחרמת כי הייתי החדשה המגעילה, עברתי התעללות מיניתעעל ידי השכן שתי ןעברתי התעללות פיזית עי ילדים מהבית ספר שלי. עזבתי תבית בגיל 12. ורק אז. הבנתי שהחיים שלי דפוקים. הרווחה רדפה אחרי. למה זה עדין בראש שלי? יותר נורא. איך לא ראיתי שזה דפוק? איך כל הילדות הייתי שמחה עם מה שיש לי? אני אומנם עיוורת פיזית אבל לא חשבתי שנפשית. יכול להיות שאני באמת לא רואה סביבי את כל מה שקורה. איך תמיד הייתי שמחה. כל הילדות שלי. 

אני תמיד מגיעה לכאן עם מחשבות. שאני לא בהכרח יודעת להתמודד איתן. אני רוצה להיות מוצלחת. מושלמת. 

אני רודפת אחרי זה כל כך הרבה זמן. והאמת שלא צריך להיות אכפת לי מזה כל כך. אני צריכה את די. היא תמיד יודעת איך לעזור לי בזה. אני כל כך רודפת אחרי השלמות הזו וממה היא נוצרת לעזאזל. להיות מאושר זה להרגיש טוב עם עצמך. ואני פשוט פרפקציוניסטית מסריחה. אני בת. אני צריכה לקרוא את הספרים הנכונים. לדעת את הריקודים בצורה מושלמת, לתפור, לאכול בריא, להריח טוב, להתלבש טוב, להיות מושלמת. לפעמים אני חושבת שרק היותי מושלמת יעשה אותי מאושרת. ועכשיו אני כבר לא יודעת איפה לקבור את עצמי.

זה הזמן שאנחנו לא תמיד יודעים מה לעשות, שישי בערב מה כבר נעשה? יש את היוצאים ויש את אלה שנשארים בבית לבד, בית ריק בשישי זו פריווילגיה לאנשים שחיים לבד וגם זה צריך להתחשב בשכנים כי שישי ובכל זאת, מרכז העיר כנראה שוממת מאוד,מי יבקר בה כשאין תחבורה ציבורית בשבת

מה אני אגיד? אני מרגישה ריקנות, סבא שלי נפטר, אותו אחד שלקח אותי מבית הספר, זה ששמע רדיו דרך הטלוויזיה, זה שהלך עם סוודר וכובע ובקיץ עם ברמודה, פאוץ וחולצה קצרה. אני עוד לא יודעת איך להגיב על זה, קשה לי לחשוב על הבית של סבתא וסבא ריק. כלומר שרק סבתא נמצאת שם. היא כנראה תעבור לבית שלנו או של דודה. זה מפחיד קצת. כלומר סבתא תמיד רוצה להיות עצמאית ופתאום הי בעצמה כבר לא תהיה עצמאית. ואני יודעת שתמיד כשאני באה היא מכינה לי את החדר ותמיד כשאני מגיעה אז היא מזמינה אותי אליה. עכשיו פתאום זה ילקח ממנה. 

אני מתגעגעת לסבא ומה יקרה עכשיו? מה אנחנו נעשה בלעדיו? ומה יקרה עם הצד השני של המשפחה? ואיך זה יסתדר עכשיו? ולצחוק או לקבל את זה בדרך שונה? אני לא יודעת איך להגיב לזה ומה לעשות ואני מרגישה יותר שבורה מהרגיל...

יואו עוד שישה ימים המבחן במטמתיקה. כן נדפקתי בסוף הקיץ יש לי מבחן במטמתיקה כדי שאני יעלה ל4-5 יחידות. 

לראות חלק מהילדים מהפנימיה ומבצפר. בקיץ חוץ מילדה אחת ניתקתי קשר עם כולם, פשוט לא היה לי כוח לאפחד. הכרתי ילדים מהמושב החדש יותר לעומק, אבל אני לא חושבת שאי פעם אהיה חברה ממש טובה של מישי שאוכל סתם ככה לבוא לילדה אחת לבית ולדבר איתה שיחת נפש.

אני כן איתם ומטיילת איתם אבל החברים מהפנימיה מין הסתם לא משנה מה יקרה הם תמיד יהיו חברים יותר טובים כי אני גרה איתם ויש את ילד שהוא הילד שהוא גם ידיד ממש טוב שלי. וכמובן יש את יו-יו שהוא חבר שלי. ולא סתם הוא החבר שלי. נכון שאנחנו רק בהתחלה אבל אני שמחה איתו. 

אני מקווה שנישאר הרבה זמן. באלי חבר לחורף לא כדי להזדיין אלה כי החורף זאת העונה האהובה עליי. אני אוהבת לראות אנשים שמתנשקים בחורף מתחת לגשם זה נראה כיף הפעם אולי אוכל לנסות את זה גם. יו-יו מזכיר לי את הדובי שלי ואמרתי לו את זה ומאז הוא מקנא בו. בצכלס הדובי שלי תמיד על הציצי שלי ומסכן יו-יו הוא לא רוצה לצאת חרמן אבל אני לא משאירה לו ברירה. אני מתה שנהיה חודש כדי שזה יהיה קצת יותר רשמי כי עם אנחנו פחות אז זה פחות מוערך ובתכלס זה צודק. 

אני ויו-יו שלחנו הקלטות בלילה אחד לשניה כשאחותי החליטה שבא לה לישון מתחת למדרגות כמו הארי פוטר. אני התחלתי להקשיב להן המון פעמים עכשיו וזה כל כך כיף, הקול שלו כל כך יפה ושלי דווקא נשמע חמוד אבל שומעים ממש חזק את הבעיות שלי בדיבור אבל מה אכפת לי הוא אמר שהקול שלי בהקלטות יפה כבדרך כלל הוא נוראי 3: 

וואו אני לא מאמינה עוד שבועים בדיוק מתחילים הלימודים ועוד שבוע ושישה ימים אני פוגשת את כל הפנימיה. ואו אני לא מעכלת ועוד שבוע לראות את יויו.

וואי תאמת התגעגעתי ללימודים לפנימיה למרות שהקיץ עבר יחסית מהר.

אנשים לפעמים לא מבינים אותי הם חושבים שהחיים שלי דבש בגלל שאני אף פעם לא עצובה והם אף פעם לא ראו אותי בוכה כי אני לא רוצה שהם יחשבו שאני חלשה נראה לי שזאת הפעם הראשונה שאני אומרת את זה, אבל אני כן עצובה אני פשוט לא מראה את זה כי עשו עלי חרם ביסודי בגלל שאני חלשה ובכיינית אימא שלי לא מבינה אותי כי אני הבכורה והיא תמיד הצעירה אז היא תמיד עומדת לצד אחותי אז עברתי לפנמיה היא חושבת זה בגלל הרמה של הלימודים אבל היא לא מבינה שאני ברחתי ממנה ומהילדים ביסודי לא רציתי ללכת לחטיבה איפה שהם יהיו.

אני אוהבת את הפנמיה שם לפחות אנשים מבינים אותי ועוזרים לי, בפנמיה  אני מאוהבת קשות במישו ברמה של סטוקרית אני יודעת מה הוא עושה כל דקה ביום, ואני לא יודעת מה אני אוהבת בו הוא לא יפה באופי והוא לא יפה ביופי, והדבר היחיד שמנחם אותי זה השכבה והBFF שלי שהיא גרה בכלל בעיר אחרת איפה שסבתא שלי גרה ואני באה לסבתא שלי כל חופש כל החופש אז אנחנו נפגשות, ובפנמיה אנשים תמיד איתי ומצחיקים אותי, הם לא נגררים, יש להם עמוד שדרה לא כמו האנשים ביסודי.

אני לא מפסיקה לחשוב על הילד שאני דלוקה עליו.אף אחד אף פעם לא ראה אותי בוכה חוץ מילדה אחרת שאז קרה משהו חריג, אנשים אומרים שאני גבר בגלל שאני לא מפחדת מחרקים ושאני עושה בדיוק מה שהבנים עוים אם לא יותר טוב, זה גבר זה טום-בוי אני נראת כמו בת אבל אני מתנהגת כמו בן כי ככה הכי כיף, מה כיף בלשבת לדבר גל ציפורניים ולרכל?! וזה שאם מישו מעצבן אותי אני מאיימת במכות או שמישו מעליב אותי אז אני מרביצה זה לא נקרא להיות אלימה זה נקרא להגן על עצמי.

אני גם יוצרת, אני מלחינה,כותבת ושרה שירים, אני גם כותבת שירים וסיפורים. פתחתי בלוג כדי לדבר עם אנשים שאני לא מכירה ואם מי שמזדהה איתי ומי שלא אז לשלא ישלח תגובות פוגעות...