אני לא יודעת איך זה ילך, אני רק מקווה לטוב ~לילי בלו

בייסקלי נאי בסדר!

מדהים כמה מוזיקה ודימיון יכולה לעזור לי בהרבה! 

רבתי עם אמא שלי... שוב, אבל הפעם גם באמת יצאתי מהבית. אין לי שם דברים וזה קשה לי באיזשהו מקום. כי אני רוצה שיהיה לי מקום שהוא שלי ואני יודעת שעד שלא יהיה לי חדר לא יההיה לי את המקום הפרטי שלי ולא משנה מה אני יעשה אני לא אוכל להרגיש בבית כי אין לי מקום בבית. אני מקווה שעוד שבועיים זה יסתדר. אני רוצה שזה יקרה. 

המון זמן לא עשיתי משהו עם עצמי היחידה. כאילו אני עוד לא התגייסתי לצבא אבל אני סוג של עובדת, אני תורמת לקהילה. אני מרגישה רע. כי אני משקרת לשנת שירות שאני חולה. ובשביל מה? אני האמת "חולה" בשביל להיות במסיבת גיוס. אני רוצה להרגיש פתוחה עם השנת שירות שלי ולא תמיד זה עובד אז אני לא יודעת עוד מה לעשות עם הפאקינג הכל. 

אני תמיד אומרת איפה כל הדברים שאני רוצה לעשות אבל אני פשוט לא מספיקה כלום והאמת שזה בגלל שאני כל פעם אני נשאבת לטלפון כמו איזה ילדה חסרת מעש. והאמת שלא חסר לי. איפה כל הרצונות שלי לעשות דברים? 

אני כל פעם אומרת משהו ובסוף אני לא עומדת בו. והנה שוב נזיפה שלא מועילה בכלום. בכלל איםה הרשימה שאני צריכה לעשות? 

טוב העיקר שהמוזיקה שלי פשוט מעודדת אותי כל פעם מחדש 

האמת שמשום מה אחרי ה18 שלי פתאום כל הדלתות בבית נפתחו. אני ואחותי בסדר. אני כבר לא שואלת את ההורים שלי שום דבר וזה עושה לי כל כך טוב וסוף סוף נגמרו הריבים בנינו. זהו. עכשיו זה רק על דברים קטנים של דברים שהם עושים לי טובה. כלומר, אני לא יכולה לעשות אותם םשוט כי אי אפשר. אני לא יכולה לנהוג לחברים כי אין לי רישיון. דברים כאלה. החדר שלי יהיה כל כך שומם בלי אחותי. אבל עד אז יש עוד חודשיים מינימום. הלוואי והכל יסתדר והחדר שלי יהיה כמו שאני רוצה. 

עכשיו אני חולה ואני במיטה שלי כבר מעל יומים. יצא לי לסיים שתי סדרות וספר. האמת שיש לי ספר שאני ממש צריכה לקרוא. אבל לא יודעת איך לגשת אליו כי אני צריכה עיון רב בו ואני לא בטוחה שיש לי את הזמן שלו. שלושה ימים. האם באמת אני ארפא מהתחושה המאיימת הזו בשלושה ימים? התחושה שפשוט אין לי מקום בעולם. 

דרו היפה שלי, אני מפחדת להפחיד אותו ואני סתם דרמטית. אבל אני ילדה דפוקה סהכ. למה אני לא מצליחה להוציא את זה מהראש? החיים הקודמים שלי, עד לפני שנפקחו לי העיניים שלא ככה נראים חיים. הייתי מוכה, הייתי מוחרמת, עברתי בצפר כדי לחפר על זה  ועדין הייתי מוחרמת כי הייתי החדשה המגעילה, עברתי התעללות מיניתעעל ידי השכן שתי ןעברתי התעללות פיזית עי ילדים מהבית ספר שלי. עזבתי תבית בגיל 12. ורק אז. הבנתי שהחיים שלי דפוקים. הרווחה רדפה אחרי. למה זה עדין בראש שלי? יותר נורא. איך לא ראיתי שזה דפוק? איך כל הילדות הייתי שמחה עם מה שיש לי? אני אומנם עיוורת פיזית אבל לא חשבתי שנפשית. יכול להיות שאני באמת לא רואה סביבי את כל מה שקורה. איך תמיד הייתי שמחה. כל הילדות שלי. 

אני תמיד מגיעה לכאן עם מחשבות. שאני לא בהכרח יודעת להתמודד איתן. אני רוצה להיות מוצלחת. מושלמת. 

אני רודפת אחרי זה כל כך הרבה זמן. והאמת שלא צריך להיות אכפת לי מזה כל כך. אני צריכה את די. היא תמיד יודעת איך לעזור לי בזה. אני כל כך רודפת אחרי השלמות הזו וממה היא נוצרת לעזאזל. להיות מאושר זה להרגיש טוב עם עצמך. ואני פשוט פרפקציוניסטית מסריחה. אני בת. אני צריכה לקרוא את הספרים הנכונים. לדעת את הריקודים בצורה מושלמת, לתפור, לאכול בריא, להריח טוב, להתלבש טוב, להיות מושלמת. לפעמים אני חושבת שרק היותי מושלמת יעשה אותי מאושרת. ועכשיו אני כבר לא יודעת איפה לקבור את עצמי.

אתם אולי חושבים שאני פשוט ילדה קטנה ולא מבינה אני עברתי דברים שחצי מהאנשים לא עברו, אני בפנימיה אני ידעת את החיים אני חוויתי חרם ועכשיו אני חווה קושי באהבתי... אני לפעמים מתלהבת, כי זה כיף ואני הייתי ממש מתלהבת כי ביסודי מי שלא היה מתלהב לא היו לו חברים ועכשיו אני מרגישה ממש טוב כי לאנשים יש עמוד שדרה והם לא שופטים בנאדם לפי היופו אלה בדיוק כמוני לפי האופי אני אוהבת לכתוב הרבה, ואני מבינה שיש הרבה אנשים מקסימים שאוהבים אותי בזכות מי שאני תמיד תהיה לי את המסכה של "אני לא בוכה כי אני לא חלשה" אני לא יכולה להיות חלשה כי פשוט אני תמיד נזכרת על מה שקרה ביסודי ואני מדברת אם ילדה מהיסודי והיא אמרה שעדין יש אנשים בלי עמוד שדרה, ואני פשוט שמחה שעברתי בית ספר ושאני לא צריכה לסבול את הילדים הרעים שהיו איתי.והבנתי שאני צריכה לקנות לי מחשב נייד כדי שאמא שלי לא תעקוב אחרי אני כותבת מהמחשב של סבתא שלי כי היא לא מבינה עברית ולא יודעת להשתמש במחשב אז אני מסודרת!

אני צריכה לאסוף כסף יש לי 750 תאחלו לי בהצלחה!