האמת שמשום מה אחרי ה18 שלי פתאום כל הדלתות בבית נפתחו. אני ואחותי בסדר. אני כבר לא שואלת את ההורים שלי שום דבר וזה עושה לי כל כך טוב וסוף סוף נגמרו הריבים בנינו. זהו. עכשיו זה רק על דברים קטנים של דברים שהם עושים לי טובה. כלומר, אני לא יכולה לעשות אותם םשוט כי אי אפשר. אני לא יכולה לנהוג לחברים כי אין לי רישיון. דברים כאלה. החדר שלי יהיה כל כך שומם בלי אחותי. אבל עד אז יש עוד חודשיים מינימום. הלוואי והכל יסתדר והחדר שלי יהיה כמו שאני רוצה.
עכשיו אני חולה ואני במיטה שלי כבר מעל יומים. יצא לי לסיים שתי סדרות וספר. האמת שיש לי ספר שאני ממש צריכה לקרוא. אבל לא יודעת איך לגשת אליו כי אני צריכה עיון רב בו ואני לא בטוחה שיש לי את הזמן שלו. שלושה ימים. האם באמת אני ארפא מהתחושה המאיימת הזו בשלושה ימים? התחושה שפשוט אין לי מקום בעולם.
דרו היפה שלי, אני מפחדת להפחיד אותו ואני סתם דרמטית. אבל אני ילדה דפוקה סהכ. למה אני לא מצליחה להוציא את זה מהראש? החיים הקודמים שלי, עד לפני שנפקחו לי העיניים שלא ככה נראים חיים. הייתי מוכה, הייתי מוחרמת, עברתי בצפר כדי לחפר על זה ועדין הייתי מוחרמת כי הייתי החדשה המגעילה, עברתי התעללות מיניתעעל ידי השכן שתי ןעברתי התעללות פיזית עי ילדים מהבית ספר שלי. עזבתי תבית בגיל 12. ורק אז. הבנתי שהחיים שלי דפוקים. הרווחה רדפה אחרי. למה זה עדין בראש שלי? יותר נורא. איך לא ראיתי שזה דפוק? איך כל הילדות הייתי שמחה עם מה שיש לי? אני אומנם עיוורת פיזית אבל לא חשבתי שנפשית. יכול להיות שאני באמת לא רואה סביבי את כל מה שקורה. איך תמיד הייתי שמחה. כל הילדות שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
