יאאידיוט. איך אתה עוד לא שלחת לי הודעה? לא שמת לב שהדבר הכי טוב הולך להחליק לך מהידיים? אני ודרו בהפסקה כי הוא צעק עלי. זה לא משנה שצעקתי עליו קודם. הוא לא יכול לצעוק עלי. זה פשוט לא משהו שאני יכולה להכיל. אני לא יודעת מה יותר כואב לי. הצעקה, ההפסקה או הכל ביחד. קשה לי ואני כאובה. אני רוצה שהוא יבוא ויחבק אותי ובאותה השניה אני מרגשה גם כלכך רטנה. והדמעות לא מפסיקות לזלוג. אני לא מצליחה לעצור אותן. אולי המרווח הזה טוב. לפחות ליום יומיים, רגע להבין שאני שווה גם בלעדיו. שאני באמת מוצלחת. גם הוא מוצלח, בדרכו שלו וזה גם היופי, שנינו מתעסקים בדברים שונים ואנחנו סבבה לגמרי עם אותם הדברים. אני טובה גם בלעדיו. אני לא יודעת עם ניפרד, אני מאוד מקווה שלא. הוא היה העוגן שלי ומה שאיזן אותי והוא עדין, אבל היציבות שלי השתפרה. אני מרגישה שהרגלים שלי לא נשמטות מהקרקע, למעשה אני מרגישה אותן נטמעות ומשתרשות בתוך הקרקע. אני מרגישה שאולי אני סוף שוף שלמה עם עצמי בלי להיות תלויה בו. כן אני מאוד אוהבת אותו והוא היה כל עולמי אבל הדגש הוא בהיה. אני חושבת שההפסקה הזו נותנת לי לראות את עצמי פתאום ככל עולמי. זה משהו שלא היה כבר הרבה זמן. נכון הדמעות זולגות אבל אני יודעת פשוט מה לעשות, אני לא אבודה כמי שהייתי לפני שבוע או שבועיים כשדיברנו על דברים כאלה. נכון זה כואב. כואב מאוד כאילו לקחו את הלב שלי ולחצו עליו מאוד חזק כאילו משהו פה לא אפשרי ולא בסדר ופשוט פגוע. זו המילה אני פגועה אבל אני מבינה שהפעם זה לא משהו שאני יכולה לעצור. אני צריכה לעשות את הדבר הנכון הבא עד שאני אצליח להרגיש טוב יותר