אני לא יודעת איך זה ילך, אני רק מקווה לטוב ~לילי בלו

אני בהלם. כל כך הרבה זמן ואני לא יודעת איך להגיב. סוף סוף האויר לנשימה חזר.ץ אני כל כך אהבתי את המקום הזה וכלכך אהבתי לכתוב כאן והנה אני כאן שוב.אני אצליח לחזור לכאן ולא חשבתי בכלל שהמקום יחזור. הנה אני על המקלדת והמילים רצות יחד עםהמחשבות על מה קורה. אני לא יודעת איך להגיב לשמחה והאם עכשיו לקחת את כל מה שכתבתי בבלוג הקודם ולהחזיר לכאן או פשוט להמשיך עד שיפסק? המון המון שאלות וכל כך הרבה רגשות למקום הזה. מי ידע? 

אני לקראת השחרור שלי וכשעזבנו הייתי רק בהתחלה עם בכלל התגייסתי. אני חושבת שעוד לא התגייסתי. מעניינן יהיה לקרוא הכל. אבל אני חושבת שמבחינת המון המןו דברים התבגרתי ומכאן דווקא לא התבגרתי. כל כך רציתי לעזוב את הבית והנה אני פה אבל אני חושבת שעכשיו אני יותר מפוקחת והאמת שאין לי אוטו ויש לי אך ורק תחבורה ציבורית אז אני לא יודעת איך להכיל את כל העניין. 

ההורים החליטו שאין לי אוטו למרחקים אלא רק ליד הבית ולמה שהם צריכים. אז למה עשיתי רישיון בדיוק? כל התוכניות שלי די נהרסו אתמוןל בלילה ואני כל כך רציתי לנסוע. אני כל כך פגועה מזה שאין לי מילים לתאר. 

אני הבנתי מה אני רוצה ללמוד בעתיד. מצד אחד אני רוצה לעבור לבית לעשות את הדברים שלי ואז לנסוע ללמודים/עבודה/ לא יודעת מה. מצד שני באלי לעוף מפה כמה שיותר מהר. אני צריכה לעשות כל מיני דברים לפני שאשתחרר ולפני שאוכל לקיים דברים אחרים. 

התחלתי להתעסק באופנה ובמה שאני רוצה ללבוש ולנעול ולעשות. אני מבינה שאת הדברים שלי אני אצטרך לעשות לבד ובעצמי. אני מתחילה להבין שכל דבר הוא יאלץ להיות איתי ועם המשכורת הפעוטה שלי אבל שלי. ואולי חמי צודק ואני לא צריכה עכשיו אוטו. האמת שרק בסופשים אניצריכה אוטו. לא יסכימו לי את האוטו בסופשים לבילויים אז אני אצטרך לישון אצל אנשים ולעשות דברים. הגיעה הזמן להפסיק עם הפחד הזה. ואם הרעיון של לא לישון אצל אנשים אחרים. אין מה לעשות סופשים מעכשיו בבית הם שושים. ממש תרצי תלכי הביתה אבל חלאס עם האיכסה הזה. הגיע הזמן לחיות ולתאם דברים ולעשות דברים בעצמך.