לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אני לא יודעת איך זה ילך, אני רק מקווה לטוב ~לילי בלו


Boring life that make me crazy

כינוי:  לילי בלו

בת: 25

Google: 

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930




הוסף מסר

9/2017

פרפקציוניסטית מסריחה


אני תמיד מגיעה לכאן עם מחשבות. שאני לא בהכרח יודעת להתמודד איתן. אני רוצה להיות מוצלחת. מושלמת. 

אני רודפת אחרי זה כל כך הרבה זמן. והאמת שלא צריך להיות אכפת לי מזה כל כך. אני צריכה את די. היא תמיד יודעת איך לעזור לי בזה. אני כל כך רודפת אחרי השלמות הזו וממה היא נוצרת לעזאזל. להיות מאושר זה להרגיש טוב עם עצמך. ואני פשוט פרפקציוניסטית מסריחה. אני בת. אני צריכה לקרוא את הספרים הנכונים. לדעת את הריקודים בצורה מושלמת, לתפור, לאכול בריא, להריח טוב, להתלבש טוב, להיות מושלמת. לפעמים אני חושבת שרק היותי מושלמת יעשה אותי מאושרת. ועכשיו אני כבר לא יודעת איפה לקבור את עצמי.

נכתב על ידי לילי בלו , 30/9/2017 16:06   בקטגוריות החיים של, ביקורת, אופטימי, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אשכרה סיימתי


את האמת, אני מתה מפחד. כל הזדמנות שאני לבד אני כנראה בוכה. ולא זה לא בגלל שאני קרובה לבית. את האמת אני עדין לא יודעת לעכל נכון. נגמרה הפנימיה ואני כבר לא שם. מה אני יכולה לעשות? שליש מהחיים שלי שם. אני יודעת איך הכל פועל ואיך הכל מתנהל. אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני במקום חדש פחות מחודש, וכבר מאיימים להעיף אותי מעל לשלוש פעמים. פשוט חוויה. מה אני יכולה לעשות עם זה בכל אופן? יש בי אהבה והיא תתעורר ותגע יש בי אהבה והיא תנצח. יש סביבי אהבה שאני מקבלת משיחות טלפון. מהחברות בפנימיה, מהחברים מהירושלמים שלי ולמעשה כמעט מכל מקום. רק כאן עדין מנוקר לי קצת. מעניין מתי זה יעבור לי. ברגעים הקשים ביותר יודעים האנשים לדבר איתי. אבל אני מתגעגעת. אני מתגעגעת להתגנב בלילה מאוחר לחדר ולראות את סופי ופרי מחכות לי. את רותם ואיתמר באים להגיד לי לילה טוב ושומעים על היום הנפלא שלי. על כך שהפעמים היחידות שהייתי עצובה היו כל כך מעטות. ואיך אחרי חמש דקות כבר הכל נעלם. שאני רואה אנשים בזולה והם שואלים אותי איך היה. או אומרים לי לשבת איתם בחוץ ואני עייפה מידי בשביל זה ופשוט הולכת לישון. את כל הצחוקים, הנובי גוד, השחנשים, והלבד שאף פעם לא הייתי לבד באמת. לחוסר טקט ולפה בלי הרסן שלי שגם כשהייתי אומרת משהו לא במקום זה היה נשכח. אני זוכרת את המסכת שישבתי שם יחד עם עוד ילדים, זה מה שאנחנו ילדים, נזכרתי איך ישבתי במסכת האחרונה של כיתה ז ואמרתי לעצמי, אין מצב שאני אסתיים שם. והנה סיימתי. אשכרה סיימתי. 
נכתב על ידי לילי בלו , 1/9/2017 12:52  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





5,082
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללילי בלו אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לילי בלו ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)