עד לפני כשנתיים גרתי על יד הים. שמונה דקות הליכה, חציית גשר וכבר הייתי שם מול הכחול הגדול והמעט מלוכלך הזה, כולו מלח, קצף גלים ומים בשפע. יכולתי לשבת שעות בחוף עם ספר או מוזיקה או מחשבותי בלבד, ומעולם לא הרגשתי חופש רב יותר, עז יותר וסוחף יותר כמו באותם רגעים. עכשיו הים רחוק יותר, שעת נסיעה כולל פקקים ומעבר אוטובוסים, עשרים דקות או יותר ברכב עם לוקחים בחשבון את חיפושי החנייה. אבל זה לא אותו חוף, לא אותה עיר, לא אותו ים. זה תחליף זול ולא מספק לאותה התאהבות ראשונית, ילדותית וטוטאלית. זו עקיצה קטנה בלב.

משהו בי התגעגע אליך,

לא יכולתי לעצום עין.

לילה לא ישנתי,

ורק עם עלות השחר

ראיתי אותך בחלומותי.

לקטוף תפוזים בגשם, כאשר ריח האוזון מתערבב בריח ההדרים, השיער נהיה לח ונדבק למצח והלחיים קופאות קלות בקור החורפי.

יש לי חיבה לא קטנה לכל אופנת הטייץ הצבעוני שמסתובבת עכשיו ברחבי הארץ.

ויש לכך שתי סיבות.

עוד נסיעת אוטובוס טיפוסית ואני אי-שם על יד הדלת האחורית עם סיכום של הרצאה ביד וריכוז הגובל באפס. האוטובוס עוצר בפקק או רמזור ממושך או רק השד יודע מה, השמים נוטפים גשם וכל מה שניתן לראות בחוץ הוא אפרוריות מעיקה ופוסטר של אנג'לינה ג'ולי המתנוסס בגאווה על קיר של קולנוע משופץ. "I love you" נשמע לפתע מהמושב שלפני "I love you, Angelina, I love you!". והנה ברנש תמהוני בשנות החמישים המוקדמות שלו מתחיל לזמר מזמורי אהבה לגברת אנג'לינה ג'ולי וממשיך במחרוזת שירי "הנה הגשם, גשם בא". האוטובוס המשיך לנסוע, האדון השמח המשיך לשיר, רק אני נאלצתי לוותר על הקריאה כי הריכוז התאפס לו לחלוטין. 

היום באוטובוס הומה אדם בדרכי לתחנה המרכזית פגשתי את סנופקין. לא את הדמות הבדיונית כמובן, אבל התגלמות לא רעה שלה, כל מה שניתן לדמיין שסנופקין יהיה לו יהיה אדם בשר ודם. הוא היה בן גילי לערך, אולי צעיר יותר, רזה ומוזר למראה. היו לו כובע ומעיל עור ארוך, נעלי הליכה, ג'ינס מרופט, תיק גב גדול עם מזרן מגולגל שנתחב אי-שם בין הרצועות ומטריה ישנה נגד הגשם. הוא ישב לא רחוק ממני וקרא את הספר השני בסדרת "A Song of Ice and Fire", ואני חייכתי לעצמי כי מסתבר שלסנופקין יש טעם לא רע בספרים.

הראשונה - בריאות.

השנייה - אהבה.

השלישית - שלווה.

הרביעית - אושר.

החמישית - שלא יחסר דבר.

השישית - הגנה מכל רע.

השביעית - השכלה.

השמינית - הגשמה.