פעם, עד לא מזמן, הייתי בטוחה שליצור חברויות זו משימה פשוטה מאין כמוה. קלי קלות. "מה הבעיה?" הייתי אומרת לאחת מחברותיי שהייתה ביישנית עם אנשים שאיננה מכירה לעומק, "זה נורא פשוט.. מדברים - ומתחברים". כשהייתה שואלת אותי "על מה בדיוק אפשר לדבר? אם עוד לא מכירים?" הייתי אומרת לה- "זה כלל לא משנה, העיקר להיות חיוביים". הקלות הזו, שבלדבר עם אנשים חדשים, בחברותיות, הכל נעלם לי. אפשר לומר שאיבדתי את זה.
אין יותר.נגמר. יכול להיות שמלאי החביבות של אנשים כלפיי אזל? אולי זו אני, שבכלל משדרת 'אל תתקרבו אליי אלא אם תרצו חלילה להידבק בתיסבוך'. בסופו של דבר, הסיבה בכלל לא משנה. הנקודה היא שחברותית תמידית אני כבר לא. מובן שיש בי עדיין 'ניצוצות' של ידידותיות, אך.. ככל שחולף הזמן הם הולכים ואוזלים. זה מעיין מעגל קסמים שכזה. גורם רודף תוצאה הרודפת אחר הגורם. אינני יודעת לשים את האצבע על מה התחיל לפני מה. מהו הגורם ומהי התוצאה. אני רק יודעת שהם, בסך הכל, תחושת הלבד והעצב. שתי התחושות ההן, או אפילו רק אחת מהן, אם תהייה באדם למשך תקופה, ללא ספק תוביל אותו בדרך לא טובה.
תמיד אמרו לי לשדר אופטימיות, כי רק כך אנשים ירצו לשהות בחברתי, להכיר אותי. זה נורא קשה לי, בתור אחת שלא אוהבת להעמיד פנים. זה מרגיז אותי.. בכלל, להתאמץ, בשבילה,בשבילו, בשביל מישהו, כשאני יודעת שהם לא באמת מתאמצים בשבילי.
הבנתי שהתשובה לכך היא... בעצם, אין לי תשובה. לאף אחד אין.
כשאני רואה אנשים, אני מייד שופטת,משווה. אם הם מספיק טובים בשביל שארצה להיות בקרבתם. אם הם מספיק חכמים,נחמדים,יפים פנימית וחיצונית(מצטערת.. כמו רוב האנשים, גם אני מעט רדודה בפן הזה),מצחיקים או סתם אופטימיים שידביקו אותי בשמחת החיים שלהם.
ולבסוף, כשאני מגלה שהם לא עומדים בציפיות שלי, אני עוברת הלאה. רק חבל שלהלאה הזה לא נראה שיש סוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
