את כל המילים היפות שלא אמרתי, כתבתי.

נפרדנו לפני שמונה חודשים. זה קצת לא נקלט שהזמן עובר כל כך מהר. 

שוב אני בתקופת יובש, כמו שחשבתי לפני שנפרדתי ממנו. ידעתי שאחרי שניפרד תהיה לי שוב תקופת בדידות ויובש בלתי נגמרות. 

ניסיתי לרפא קצת את הלב, להכניס לי קצת אור לחיים המבודדים שלי. תפסתי נועזות ואימצתי חתולה שתפיג לי את הרגשת העצבות במקום שאני יודעת שאסור בתכלית האיסור לאמץ בעלי חיים. 

אחרי שבוע, כשהשארתי אותה בחדר לבד והיא פיזרה לי טישו על כל החדר אימצתי לה חברה קטנטנה מתוקה אמיתית. הן נהיו חברות ממש טובות . ובשבוע שעבר אימצתי להן חבר. חבר ג'ינג'י מתוק. הם ישנו איתי כל לילה, שיחקו איתי הפריעו לי לעבוד על המחשב ולישון בלילות. ובשבוע שעבר, עקב תקלה בדוד שמש, לא הייתה לי ברירה אלא לפתוח תקלה במשרדי המעונות. יום למחרת ההגעה של אב הבית לתקן לי את הדוד  למרות שביקשתי כי לא ייכנסו אליי לחדר ויבואו ביום למחרת - כשאני נוכחת בחדר הגיע הטלפון מהמשרדים. בהודעה שהשכנים התלוננו על כך שאני מחזיקה חתולים בחדר ושאני מתבקשת לפנות אותם באופן מיידי. אז עכשיו אני יושבת בחדר ריק מחתולים, בלי פרווה מגרגרת על הרגליים שלי . הפרוות המגרגרות נמצאות בבית של ההורים, ואני כאן, מתה מגעגועים, מתה לעוף מהמעונות האלה ולאמץ איפה שבא לי כמה שבא לי בלי שיגידו לי להעיף את החברים החדשים שלי. שאוהבים אותי ולולא הטלפון היו נשארים איתי בלי לעזוב.