- סיפורים בהמשכים -

קטע שכתבתי - "העיר האבודה"

-

חלק קוראים לה ״העיר האבודה״, חלק אפילו קוראים לה ״העיר שתסעה בים״, אבל מעולם לא שמעו את הסיפור האמיתי של העיר, הממלכה הגדולה, ״אטלנטיס״.

זה היה בוקר. בוקר  מלא ערפל.

בדיוק סיימתי להתלבש. לבשתי שמלה. מנופחת וחגיגית, תמיד לבשתי אותה בימי חמישי - יום הריקודים בעיר.

אבא הגיע. הוא היה נראה מעט מודאג.

״מה זה? מה קרה?״ שאלתי אותו.

הוא גרד את זקנו האפרפר.

״את באה לבמה, נכון?״

״כן,״ עניתי, ״אבא אתה מדאיג אותי.״

״תדברי על זה עם אמא,״ אמר בקולו הגס והלך.

״רגע, אבא! לדבר על מה?״ צעקתי, ״על מה, אבא?״

הוא כבר הלך.

רקעתי ברגלי. די כעסתי.

סרקתי את שערי המתולתל. חום, קצר ומתולתל.

הסטתי את וילון החלון לצד. קטפתי פרח מהגינה דרך החלון.

ניקיתי אותו מעט, בשמתי, והנחתי על שערי.

רצתי למטבח, ציפיתי שאימי תהיה שם, וכך היה.

״אמא, נשארו לנו פירות?״

״משקה אבטיח מרענן יספק אותך?״

״בטח.״

אימי מזגה מכד מעוטר אל ספל את משקה האבטיח.

שתיתי במהירות.

״חכי! אל תלכי בלי להתגנדר מעט!״ התעקשה אימי.

נאנחתי, ומיד התיישבתי על ספת הקש.

אמא רצה לחדרה והביאה את האיפור המיוחד שלה.

היא פתחה את תיקה השחור, והוציאה בקבוקון מלא חלב.

״אמא, זה חלב?״ התעניינתי.

״חלב קוקוס מעורבב עם נוזל אננס,״ אמרה אימי וטבלה את קצות אצבעותייה בתערובת.

היא מרחה על פניי את התערובת.

״אמא, זה עוד מעט מתחיל!״ התעקשתי.

היא התעלמה. היא הוציאה בקבוקון נוסף. צבעו סגול צלול. הוא היה נוזלי יותר.

אימי רצה והביאה גוש קרח קטן. היא הכניסה לבקבוקון וטחנה אותו.

היא מרחה על עפעפי עיניי. הן הבריקו כמו שני כוכבים, כך אמרה אימי.

״אמא, אני כבר בוגרת, אני בת שבעה עשר היום! מתי תתני לי להתגנדר בעצמי?״ שאלתי.

״אין זמן! רוצי לבמה!״ התעקשה אימי.

הבטתי במראה. פני הבריקו. חייכתי ויצאתי לדרך.

עד אז, הכול היה מעולה. היום הטוב בחיי אפילו, בלי להגזים.

רצתי עד שהגעתי לחצר הגדולה. במרכזה היתה במה גדולה וסביב הבמה, המון מושבים לצופים ולקהל.

יום הריקודים היה מסורת, אבל זה היה יום מיוחד. יום ההולדת השבעה עשר שלי. כבר הפכתי בוגרת, אבל לא מבחינת אימי ואבי. בשבילם, אני חושבת שעדיין הייתי ילדה קטנה ותמימה. עד כמה שניסיתי להוכיח להם עד כמה שאניבוגרת, היה זה חסר סיכוי. אבל היה יתרון בלהשאר ילדה קטנה של אמא ואבא. הם תמיד דאגו לי. זה מעולם לא היה מטרד עבורי. נהנתי שהם שומרים עליי, אבל לפעמים הם הגזימו. אבי היה מתרגז כאשר נושא הבגרות שלי היה מופיע. אימי היתה מנסה להרגיע את אבי, וכעסה על שעצבנתי את אבא. בכל זאת, המשכתי לראות את הצד החיובי.

בבמה עמד דקיין, בנו של ראש העיר. איתו נהגתי לרקוד בבמה. הוא נופף בידו לעברי. חייכתי חזרה. הוא היה נחמד, אך מדי פעם השתחצן, כמו אביו. אבל הוא היה רקדן מצויין, ללא ספק הרקדן הטוב ביותר. עליתי לבמה עם חיוך נמרץ, והתחלנו לרקוד. הסתובבתי, הוא הלך אחורה. זנקתי והוא תפס אותי. כך המשכנו לרקוד.

אבל אז, הכול נגמר. ראיתי בית קרקע נופל ומתפרק, במרכזו אש. זה היה ביתה של גברת גרין. ראיתי אותה יוצאת מהבית ונרגעתי, אך הגברת היתה לחוצה. גם אני לא היתי שלווה לגמרי.

״תברחו כולם! זה סוף העולם! זה סוף העולם!״ צעקה גברת גרין.

ראיתי עוד בתי קרקע שנפלו. בינתיים אף אחד אינו נפגע.

אבא שלי בדיוק הגיע. הוא הביט בי וסמן לי בידיו לבוא לקראתו.

ירדתי מהבמה בריצה ונגשתי אליו.

"זה מה שהדאיג אותך, נכון?" שאלתי.

הוא לא ענה.

"אני לא מבינה. סכנת את חיי התושבים בעיר כדי לא לספר לאף אחד?!"

"שום דבר עוד לא לא התחיל, בתי."

"קני!" צעק בחור זקן מאחור.

הסתובבתי.

"זו רעידת אדמה!" הוא צעק.

"הרהיטים רעדו, ודאי שזו רעידת אדמה!" צעקה עוד גברת שעמדה מולו.

"זו לא רעידת אדמה רגילה. היא חזקה במיוחד!" צעק ראש העיר.

לפתע הפנתי את מבטי אל במת הריקודים.

במרכזה היה סדק. הוא גדל וגדל.

נשמעו צרחות.

"תתרחקו! תתרחקו כולם!"

הופיעו סדקים נוספים. במדרכה וברצפה. כולם רצו אחורה.

לפני שהספקתי לברוח, מן הסדק בבמה נפרץ זרם עצום של מים. הזרם החל להחלש, אך המים מילאו את העיר.

שאר הסדקים נפרצו גם הם. פעוטות וילדים טבעו.

ניסיתי ללכת אחורה. המים כבר הרטיבו אותי עד הצוואר.

עליתי על מושבי הקהל הגבוהים ביותר. כך רב האנשים עשו. שם המים היו נמוכים יותר.

כל העצים נפלו. הבתים בעלי יותר מקומה אחת נפלו לאחר זמן מה.

המים חדרו יותר ויותר, עד שכבר כיסו את כולי.

ניסיתי להרים את ראשי, כדי לנשום מעט אויר.

ניסיתי לקפוץ. בפעם הרביעית הצלחתי להוציא את ראשי ונשמתי אויר צח לפחות משנייה.

ניסיתי לבנות ערמה מהחפצים השבורים ששטטו מתחת למים, אך הערמה התפרקה מספר פעמים.

ראיתי כמה תינוקות ששרדו. רק הקטנים ביותר. ילדים קטנים וגדולים תבעו. ניסיתי למשוך אותם למעלה, אך לא הצלחתי להרים את ראשי פעם נוספת. לאפי חדרו מים. אלה היו מי ים. הייתי בטוחה. הם היו מלוחים. לידי היתה ילדה קטנה. בת שלוש. לא הכרתי אותה בעבר. שערה היה אסוף לשתי צמות קטנטנות. עינייה החלו להסגר. הרמתי אותה בידי. הצלחתי להרים אותה עד שתנשום אויר. לא החזקתי מעמד זמן רב והיא חזרה למים. עשיתי זאת לעוד ילד או שניים, אך נגמר כוחי. ראיתי את אימי שם. עינייה היו עצומות. ניסיתי להעיר אותה. לא הצלחתי.

עליתי שוב על מושבי הקהל. הצלחתי לקפוץ מהמושב הגבוה ביותר, ושאפתי אויר. ראיתי שם את דקיין. הוא בטח כבר היה חסר אויר. משכתי אותו למעלה, ראשו יצא מהמים. הוא שאף אויר, אך כשחזר למים עיניו נשארו עצומות.

גל גדול הזיז אותי ממושבי הקהל.

אבא שלי היה ליידי. הוא שרד. שמחתי כל כך.

חיבקתי אותו ונאחזתי בו. הוא חיבק אותי חזרה.

החלו להיות גלים חזקים יותר ויותר, ולאחר כל גל, נראה היה שהמים נהים עמוקים יותר.

אבל אז הבנתי מה קרה. העיר מתחילה לשקוע. לפחות מה שנשאר מהעיר.

ראיתי כמה תינוקות קטנים. חסרי אונים. גם הם זקוקים לאויר. חלקם לא שרדו.

לא בכיתי. זה היה משונה. כשהכול התחיל הייתי בטוחה שאפרוץ בבכי.

ניסיתי לזנק, אך כבר לא יכולתי להוציא את ראשי מהמים. גם אבי לא.

אם הייתי יכולה לדבר, הייתי אומרת לאבי שאני מצטערת על כל הפעמים שרציתי להיות עצמאית. ושאין דבר שאני אוהבת יותר מאותו ואת אמי, ואת הדאגה שלהם כלפיי.

עיניו של אבי החלו להעצם. גם שלי, אך מיד טפחתי בלחיו כדי שלא יעצום את עיניו לגמרי.

זה עזר לרגע, אך הן שוב החלו להעצם. עמדתי לסגור את עיני.

משום מקום, הופיע לפתע גם עצום. הוא העיף אותי ואת אבא רחוק, אך גם גבוה. הצלחנו להרים את ראשנו ולשאוף אויר.

נעמדתי על סלע. גם אבי נעמד עליו. נשמנו אויר לדקה בערך, ואז הגלים החלו להזיז אותנו לאט לאט.

כבר לא ראיתי אף אחד מאנשי הכפר. רק ילדה אחת קטנה. בעלת הצמות. העמדתי אומה מיד על הסלע. היא נשמה שוב אויר. לא הבנתי כיצד היא הצליחה לשרוד.

לפני שהגלים הזיזו אותנו יותר, שאלתי אותה.

"טיפסתי על סלעים," אמרה בבכי.

אבי החל ההשתעל. הוא התקשה לנשום.

"אבא, אתה בסדר?" שאלתי.

הוא הנהן לחיוב. הרגשתי שהוא שוב משקר לי.

נזכרתי לאמי תמיד נותנת לי בקבוקון איפור, כלומר נוזל אוכמניות סגול בכיס שמלתי. חשבתי שהוא נאבד במים, אך הוא נשאר בכיס.

נתתי לאבי לשתות מעט מהנוזל המתוק. את השאר נתתי לילדה. היא השאירה מעט, שתיתי אותו.

הגלים סחפו אותנו למקום אחר. החזקתי את הילדה על ידי, כדי שתמשיך לנשום אויר. מדי פעם, כשהיו סלעים במרחב, עליתי עליהם כדי לנשום גם אויר. כך גם אבי.

לפתע מתחת למים ראיתי מוט עץ. הבטתי מקרוב. זה היה משוט! עליתי על סלע קרוב. ראיתי סירת משוטים גדולה יחסית, ובה יושב דיג.

"אדוני, אדוני הדיג!" קראתי.

הוא הסתובב וראה אותנו.

"מה אתם עושים פה?" שאל, "אני הלכתי לאיבוד בעקבות מסע דיג," נאנח.

"צונאמי, אדוני. עירנו תבעה. שקעה בים. תוכל לקחת אותנו לחוף?" שאלתי.

"בטח!" חייך, "הבעיה היא שהלכתי לאיבוד. איני יודע היכן החוף."

"זה חייב להיות צפונה," אמר אבי, "אנחנו באנו משם והכול מים," הצביע על הכיוון השני.

"נקווה," אמר הדיג ועזר לנו לעלות לסירתו.

עלינו. הושבתי את הילדה על ברכיי, ואבי ישב לידי. לא היה מקום רק בסירה. היא גם לא נעה במהירות. אך לפחות המים לא הציפו אותנו.

"אז איך קוראים לכם?" שאל הדיג.

"אני קני. זה אבא שלי, ג'ף, ו...חברה שהצלנו," חייכתי, "איך קוראים לך?" שאלתי את הילדה.

"שמי דבּי," הסמיקה.

"אני ג'ים. אני דיג, כפי שאתם רואים," צחקק.

"אעזור לך עם המשוטים," אמר אבי.

"תודה רבה לך, אבל אני מסתדר," חייך ג'ים.

ג'ים היה זקן. היה לו זקן לבן, ועיניים תכולות ומקומטות.

דבי נרדמה. עברה כבר כשעה.

"אני חושב שאני רואה את החוף, הבט לשם!" אמר ג'ים לאבי.

"זה מצויין."

לאחר כשעתיים נוספות, נרדמתי. כשהתעוררתי כבר היה ערב.

היינו ממש קרובים אל החוף.

דבי התעוררה גם היא.

היה לי קר. עדיין הייתי רטובה מאוד. לצערי הרב, שמלת הריקודים שלי נהרסה במים, אך זה היה הדבר הכי טיפשי שיכולתי לחשוב עליו במצב שכזה.

המשכנו להתקרב לעבר החוף.

כבר התחלתי להתרגש. מעולם לא התרגשתי כל כך. רציתי לגעת באדמה הרכה. לשמוע את הציפורים שהיו מצייצות לאור השמש. אפילו התגעגתי לילדים שצעקו בשעות אחר הצהריים. אבל גם אם אגיע לעיר אחרת, לפחות אגיע בשלום.

התחלתי להצטער. התאפקתי לא לבכות. כל כך הרבה אנשים שהכרתי ואהבתי, וכולם פשוט אבדו. גם אמא. אמי היקרה, שמעולם לא הפסיקה לשמור עליי. אכזבתי אותה. דמעה זלגה מעיני. לא יכולתי להתאפק עוד. אך מיד עצרתי בעדי מלהמשיך לשפוך את כל העצב שהטריד אותי.

רק דבי שמה לב שהזלתי דמעה. היא לפתע חיבקה אותי. זה עודד אותי. הייתי צריכה לקבל חיבוק. לא משנה ממי.

הבטתי קדימה.

"נשאר הרבה?" שאלתי את אבי.

"רק כמה מטרים נותרו," ענה וטפח על כתפי.

"מישהו רעב?" שאל ג'ים, "יש לי כמה דגים טריים," חייך.

"לא תודה. נאכל כשכבר נגיע לחוף," אמרתי.

"איך שתרצי," צחקק.

כעבור פחות משעה, כבר היינו ממש קרובים.

ואז נשמעו קולות. קולות משונים. זה היה לי קצת מוכר. כמו עץ שהשתפשף, אבל לא הייתי בטוחה.

הצטרף קול נוסף. שונה. קול צלול. התחלתי להבין מה קרה באמת.

גיליתי סדק בסירה.

החלו לחדור מים. זה התחיל בכמויות קטנות.

"ג'ים! יש סדק בסירה!" צעקתי בבהלה.

ג'ים הפנה מבטו אל הסדק.

"זה לא סימן טוב," אמר ברוגז. הוא הסיר את כובעו ונגב את מצחו האדם ולח.

"מה זה אומר?" שאלתי.

"יש עודף משקל. זה גרם לסדק. אם המשקל לא ייפחת, הסדק ייפתח ונשקע כאן כולנו."

"אני יודע שזה מקור פרנסתך, אבל אני סבור שאם תשליך את הדגים מהסירה, המשקל יהיה מאוזן שוב," אמר אבי.

"ג'ף ידידי... אם זה או חיים או פרנסה, מה אתה היית עושה?" חייך ג'ים והשליך את דלי הדגים הכבד שלו מן הסירה.

"תודה לך! איך נוכל להודות לך?" שאלתי.

ג'ים לא ענה. למעשה, הוא אפילו לא הקשיב ולא הביט בי. הוא היה מרוכז בסדק.

"המשקל מאוזן עכשיו, נכון, ג'ים?" שאלתי בחששה, למרות שאת התשובה כבר ידעתי.

"אני כל כך מצטער," אמר ג'ים והרכין ראשו בצער.

"זה בסדר, אני ארד!" אמר אבי.

"אין צורך בכך, ג'ף! אנחנו מגיעים עוד כמה דקות!" אמר בקולו הצרוד והמחוספס.

"אבא, אני ארד!" צעקתי.

הוא סובב את ראשו ונעץ בי מבט.

"את לא הולכת לשום מקום!" צעק.

"אבא, בבקשה!" התחננתי.

"תפסיקי לדבר שטויות!" רגז.

התחילו לחדור עוד ועוד מים לסירה.

"אני ארד, תפסיקו להתווכח!" צעק ג'ים.

דבי הביטה בי. היא החזיקה את ידי.

"אל תלכי," היא לחשה לי.

"אבא, כל הזמן הזה רציתי להוכיח לך ולאמא שאני בוגרת מספיק. לא תהיה לי אפשרות טובה יותר..!" התחננתי.

הוא הפיט לעבר החוף.

"זה לא ניתן לדיון, בתי!" הרים את קולו, אך ברגע שהפנה את מבטו אליי שוב, ראה שכבר מאוחר מדי.

היייתי בתוך המים הקרים והעמוקים.

"אל תדאג אבא. אני אהיה אי שם. במקום רחוק עם אמא. אי שם, באטלנטיס..."

וזה היה הסוף. סופה של העיר. סופם של חיי. סוף הסיפור.

עד היום לא גילו את התעלומה. היכן בדיוק נמצאת העיר ששקעה במים.

הדרך הטובה ביותר היא להביט פנימה אל הלב. ושם למצוא.

למצוא את העיר האבודה.

-

איך יצא? אני ממש רוצה לשמוע את דעתכם.

זה לא סיפור, זה סתם קטע. מקווה שאהבתם ♥