אני לא מעט שנים כאן. 

אני כותבת מאז שידעתי לחבר בחרוזים. יש הרבה תהיות, בעיקר ביני לבין עצמי (כי אני היחידה שקוראת) על כמה זה טוב, אבל אין ספק שזה חלק ממני. 

אז אני לא מעט שנים כאן, וצפיתי בגלגולי ההתפתחות. מילדי האימו, והמפגשים בסנטר והאופנה המוזרה שמעולם לא הבנתי של לכתוב שם של מישהו על היד עם לב ולהצטלם במין אפקט שמהבהב, ואז אובססית המסנג'ר, ההתפתחות של מערכות היחסים החבריות יותר והחבריות פחות אך בגדול תמימות,

ומשם אל האנורקסיה, האנה, התמונות של הנשים המאוד רזות, ספירת הקלוריות, השנאה העצמית, החברות לשנאה, השונאות לשנאה, 

משם התדרדרות מהירה אל ההפקרות המינית. 

פוסטים על כמה שהיא מנותקת רגשית מהזיונים שלה, והיא רק נהנת מהאקט עצמו, כמה זה טוב וכמה הוא רוצה יותר, והריגוש שבהתפתחות ההיפוך התפקידים הרגשי בין הגבר לאישה, 

ובערך במקביל, אל השלב הבא של הBDSM, פוסטי הפנטזיה נטופי הזרע והזיעה, על הזונה והשרמוטה ועל זה שהוא מכאיב לה ככה וככה, והוא מבוגר ממני בארבעים שנה, אבל זה לא משנה, כי אני חייבת שיכאיבו לי כדי להרגיש. כי אני כ"כ מנותקת רגשית וזה כ"כ מגניב.

ועכשיו,

הכל ביחד.

נערה מושכת, שטופת זימה, בגיל ההסכמה, שרק רוצה שיכאיבו לה כדי להרגיש,ופוגשת את הזיונים שלה במפגש בסנטר תוך כדי שהיא מצטלמת עם חברותיה כשכתוב על היד עם לב באפקט מהבהב, מצטטת את השיחות במסנג'ר (שהתפתח לווטצאפ) ויש לה שלדים של אנורקסיה בארון, והיא סופרת קלוריות, לא בבלוג, בראש. 

היא שונאת את עצמה, שונאת את עצמה על שעושה זאת, שונאת את עצמה בגללו, שונאת את עצמה בגלל מה שהיא רוצה. 

וזו תחרות דמעות. מי סובל יותר, מי נהנה לסבול יותר, מי מדמם יותר, מי מזדיין יותר, למי כואב יותר. כולם מפסידים.

אני רק רוצה לכתוב,

זה כ"כ מתיש