היה היו פעם, בתוך עולם יפה ונשגב מבינתו של כל אדם, שני אחים. בתוך עולם זה, השניים היו הכל, השחור והלבן, העיקר והתפל, היינג והיאנג, ובעצם, הם היו כל כולו וכל מהותו. האחד היה הבל, צורת חיים מופשטת, נעימה, תמימה, יצירתית, כנה ואוהבת, שהשרתה נועם על פני העולם כולו. השני היה קין, יציר יפה תואר, חכם ושקול, שמטרתו היתה להנהיג את העולם, לשפר, לבנות וליצור בו קידמה שתביא את העולם הזה לעתיד בהיר. השניים היו כמו שכבת המגן של העולם, מן אטמוספרה. הם היו הכל והיו כלום באותו הזמן. תושבי העולם היו רוחות קטנטנות ומיסתוריות ששמן מחשבות, שבכל אחת מהן מסתתר עולם של רעיונות ורגשות.

ביום אחד, קרה אסון נורא בעולם זה. מסתבר שחולייה של מפגעים נכנסה לעולם זה ללא ידיעתם של קין והבל. המפגעים הללו התיישבו והתרבו מתחת לאפם של קין והבל, ופגעו בתושבי העולם, המחשבות, בכך ששיבשו את ערוצי האנרגיה שלהם, מרוחות שלוות ונעימות, לרוחות סוערות, קרות כקרח וחותכות כסכין. בתוך עולמם של קין והבל, החל טורנדו גדול והרסני, וכל זה ללא ידיעתם של קין והבל.

הבל הסתכל מטה אל תושבי הכוכב, וראה את בהלתם של התושבים. הוא אזר את מלוא כוחותיו ופיזר קרניים של רוגע ושלווה, אך הוא כיוון אותן לכיוון הלא נכון. הוא לא כיוון אל המפגעים, אלא לסערה עצמה, ופיזר אור עצום מסביב לעולם, בתקווה שזה ימשוך אליו  את כל מי שרוצה לעזור לו ולתושביו. קין הביט בכוחו הרב של הבל ולחשש לו: "טיפש. מה אתה עושה? אתה נותן להם אור ושלווה. כרגע גורל עולמנו נתון לידיו של חבלנים. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה אור ושלווה. מה שאנחנו צריכים זו מלחמה! ואור מסביב לעולמנו? אתה חייב להיות כסיל. זה ימשוך עוד מפגעים אלינו!".
החל ריב בין השניים. השניים נלחמו ונאבקו אחד בשני, אור מול חושך, חום מול קור, שלווה כנגד הרס. נלחמו יד מול יד, חרב כנגד חרב, אך בסופו של דבר, ידו של קין היתה על העליונה, ובהינף חרב אחד גירש את הבל מן העולם. לא היתה עוד שלווה באדמה. לא היה אור ולא היה נועם. העולם היה במלחמה, שכולה התנהלה בחושך על פני תהום. העולם היה אפל ומנותק, והבל הביט רחוק מהחלל הריק שבו שהה והזיל דמעה על עולמו. דמעות שמימיות ואלוהיות שנצנצו ככוכבים בשמיים.

והמלחמה המשיכה להתחולל, ומנקודת מבטו של הבל, המלחמה הזאת גם היתה חסרת טעם: קין היה עיוור בחושך שיצר לעצמו, וכך גם המחשבות. ללא הבל, קין לא היה יכול לקיים את המלחמה הזאת כמו שצריך. בסופו של דבר הגיע גם קין לאותה המסקנה. ללא הבל המלחמה היתה כישלון. הבל החליט לאסוף את מלוא כוחותיו ולעוף חזרה אל עולמו.

העולם הישן היה קשה למציאה. קין הכסית את כולו בחשיכה ולכן היה קשה לו להתקרב, אך הבל היה עקשן ונחוש למצוא את אחיו ולהציל את עולמם. קין הסתכל מעלה אל השמיים וראה כוכב מנצנץ בשמי הלילה וידע שאחיו בדרך. קורטוב של תקווה נמלא בליבו של קין.
לאחר מאמצים רבים, מצא הבל את הכוכב האפל, והתקרב במהירות האור אליו. קין, שהיה נלהב לראות את אחיו, עף לכיוונו במהירות האור גם כן. שניהם התנגשו במהירות גדולה מאוד, כמו שני כוכבי שביט, וחיבקו אחד את השני חזק חזק ולחשו אחד לשני "אני סולח לך". לפתע, משהו מוזר קרה: אור כחול גדול החל להאיר ביניהם ומשך את שניהם פנימה. שני האחים נקרעו בין הסופה והתאחו לאט לאט. בסופו של דבר השניים נהיו אחד: נבו*. נבו היה התגלמות גאולת העולם.

לאט לאט עטף נבו את עולמו, התבונן בו ולמד את תושביו. הוא למד את מחשבת המפגעים, ופנה אליהם בשפתם. הוא ליטף אותם וחיבק אותם עד שהגיעו להבנה, וקיבלו אחד את השני. כי הרי ללא הפצעים שנפערו בעולמו, לא היה נבו. נבו השרה רוגע על תושבי העולם, וביחד עם אויביו לשעבר של עולמו נתן להם מרגוע שבסופו של דבר שם סוף לסופות ששררו שם.

גורלו של העולם ניצל, ונבו ישב במקומם הקבוע של קין והבל, ושמר על שלום הארץ. בתוך תוכו רבצו קין והבל ומתוך אהבת אחים לחשו אחד לשני: "אני סולח לך. אני מקבל אותך כמו שאתה. היית המורה הכי גדול שלי, ויותר מכל, אני אוהב אותך". 

*נבו - אל החוכמה הבבלי, מקושר גם באסטרולוגיה הבבלית לשמש.