אחרי הרבה זמן, החלטתי לקחת צעד ספונטני. תפסתי את מכונת הגילוח, והתחלתי להוריד את הזקן. 

נגמרו לה הבטריות באמצע, ולא היה לי מושג איפה המטען אז המשכתי עם הסכין. נחתכתי קצת, אבל המשכתי להתגלח בכל מקרה על אותה הנקודה כי בכל מקרה זה אקט של התמודדות. כי עם הכאב הפיזי של החתך, בא גם הכאב המנטאלי של להתמודד עם איך שנראיתי פעם במראה. 

כל ההחלטה הזאת הגיעה כי רציתי להתמודד איתו. ולקבל אותו. את אותו אחד שהציקו לו עד שהוא רצה להתאבד. את אותו אחד שאמרתי בפוסטים הקודמים ששנאתי. רציתי לראות אותו שוב ולאהוב אותו. לראות שאני מסוגל לאהוב את עצמי גם בלי זקן. לאהוב גם בלי להתרחק יותר מדי ממי שהייתי פעם. המשפחה כמובן פירגנה. אבל אני הסתכלתי במראה וראיתי את אותו הילד המפוחד וחסר האונים.

זה נשמע דפוק כי זה כולה לגלח זקן. אבל זה הרבה יותר מזה.

אני חייב לראות שלברוח ממי שהייתי פעם לא יעזור לי, כי גידלתי אותו בשביל לברוח מהמראה שלי בתור חייל.

אני חייב לראות שאני זה לא הזקן שעל הפנים או השיער שעל הראש, אני זה אני ואנשים ישמחו לקבל אותי איך שאני. ואם לא, כנראה שהם לא חשובים מספיק, אז שיזדיינו.

ויותר מהכל, אני חייב להיות שלם עם עצמי. זה רק צעד אחד מתוך המון שיחזיר לי כמה מהדפוסים שהייתי נוהג לפיהם פעם.

אז יצאנו לדרך. שיהיה בהצלחה.