מחר על הבוקר אני אקום לפגישה עם עורך דין. אני אצטרך לנסוע מחוץ לעיר. להיות בדרכים לכמה זמן. לקנות כמה סיגריות על הדרך, כי אני יודע שאני אצטרך... כי מחר אני הולך בתור המתריס הפגוע, המתריס שסבל וצריך לחזור אחורה בזמן ולהיזכר ולהתמודד עם כל מה שקרה לו.
כי מחר אני הולך לחטט בפצעים שלי.
ןלשפוך עליהם אלכוהול.
אבל האלכוהול יחטא את הפצעים.
ויעלים את האינפקציה מהם.
אז אני צריך לבוא ממקום טוב. אני אקום אשתה קפה בבוקר. עם איזה סנדוויץ' טעים כזה ומושקע. אקח לגימת מים עם ציפרלקס ואצא לדרך. אני מקווה שמחר יהיה יום של שמש ולא גשם וקור. הלוואי. הלוואי שהיו לי עוד כמה שעות. ככה לשבת על זרי הדפנה. הייתי רוצה שזה יימשך רק לעוד כמה שעות... עד שאלך לי לישון.
אני לא מאמין באלוהים ולא בקברים ולא בניסים, אצלי התריסים מוגפים. אני לא מאמין בבריתות ולא בקיצור פינים, יום כיפור לא אומר לי כלום. אני לא יודע להתפלל תמיד כשאני מנסה משהו כזה אני מרגיש מטומטם, אני שוכב באמבטיה עוצם עיניים המים החמים מכים לי בראש מתחיל למלמל רחמים ואז אני קולט שאני מדבר לעצמי ומרגיש עוד יותר דביל. כל כך מאכזב. אפילו השמפו נגד קשקשים שלי לועג לי. אני כל כך מקנא בכל חובשי הכיפות עטופי הכאפיות עטופי הטליתות מצתלבי הצלבים, הפרות הקדושות הגלימות היהלומים הנוצצים. הלולבים הגדועים הפדיונות הפגיונות המשתתפים הסדרתיים מנשקי המזוזות מתאבדים עם חזון של חומר נפץ ומסמרים כל הצלילים האלה שלבושים בלבן עם החיוך המפויס שלהם מרוח על הפנים ענדי החוטים האדומים מקפצי הגבעות מים קדושים באלפי זוזים הלומי הקוראן המתרסקים על המגדלים המעלים באוב המתגלגלים הסדרתיים המתקשרים עם הבננות והחתולים הקוראים בבונזו ובחלב עמיד המתבודדים ביערות מעלי האובות כל אלה שעושים אותי קטן ונכה אני שוכב על הספה הצהובה בסלון של הבית שלי שספוגה במי באנגים מעופשים וקיא של מרק עתיק צופה בחושך שבין התריסים חג עכשיו אני מפחד לצאת החוצה אני מפנטז על אלכוהול חשיש גראס הרואין מזוקק קלונקס בחפיסות גדולות. באגט ענק עם חומוס מילקי מרובי קצפת, כסף גדול משהו להישען עליו משהו שיחזיק אותי יציב שיחמם לי את הלב שיגרש את הסלע בחזה רק לעוד כמה שעות, עד שאלך לישון רק לעוד כמה שעות, עד שאלך לי לישון מתנדנד במיטה כמו שיכור אבינו מלכנו איפה ישנן עוד בחורות שילטפו לי את הגב שינשקו לי רטוב בחזה שיממון עד שיעלה לי השחר ויעיר את המתים טלפונים מעוררים שריקות של ציפורים סיגריות לאיש טיפש טלוויזיה לעיוורים שממת עולם דממה של סוף
השיר הזה דיבר אלי מאוד כשהבנתי את המצב שלי. על לחפש את האושר במקומות אחרים שיעלימו אותי מהחיים הנוראיים שחייתי אז. והוא עדיין מדבר אל אותו אדם, אבל כבר לא אלי.
נ.ב
שמתי לב שבישרא מתחבאים להם כמה אנשים מדהימים באמת. באמת תודה שאתם מקשיבים ומעודדים אותי. משהו בכנות הזאת ובהזדהות שלכם עוזר לי להבין שאני לא לבד ומחזק אותי מאוד. ואם בא לכם לדבר, תשאירו את המסנג'ר שלכם, או הסקייפ, או הכתובת לדואר שאני אשלח יונה או משהו, אנאערף. אני לא אשאיר את שלי, כי עדיין, אני רוצה לשמור על אנונימיות.. ושוב תודה לכם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
המתריס
