בחיים לא אהבתי שיעורי ספרות. 

תמיד המורה היתה מקריאה איזה שיר או איזה סיפור, ותמיד היתה לו משמעות היתה ויחידה, "למה התכוון המשורר".

אם יש מקום אחד שבו לא לומדים להביע את עצמכם אלה שיעורי ספרות. אלה שיעורים שנועדו לגרום לכם לחשוב כמו רובוטים ולשנן משמעויות ומטאפורות, מאשר לפתח חשיבה יצירתיתית והסתכלות אומנותית על הטקסט.

לא היה מקום למה שאתה מרגיש כלפי הטקסט, אלא רק למה שהמשורר התכוון. 

מיותר להגיד שנכשלתי בספרות כמו גדול (כן גם אם טכנית 60 סופי בבגרות זה עובר בשבילי זה כישלון).

אולי זה אומר משהו עלי. שאני לא נועדתי להיות תוכי שמשנן ומשנן ומשנן, אלה אדם יצירתי שרוצה להבין את הדברים ולחשוב עליהם. 

נפלתי מקו הייצור של משחטת משרד החינוך, זאת שטוחנת את התלמידים לבשר טחון, הופכת את כולם לאותו החרא: אנשים שחותרים למצויינות, בלי אפילו לדעת למה... כי זה הדבר היחידי שהם מכירים.

כבר כמה זמן שהחברים והמשפחה שלי רוצים שאני אכתוב סיפור, או ספר או משהו בסגנון. חשבתי שזה יותר מדי עבודה, יותר מדי תכנון, יותר מדי זמן שאין לי לבזבז. אבל בזמן האחרון דברים מתגבשים לי בראש, והצלחתי ליצור סיפור שאני יכול לתת בו מעצמי. אז פתחתי את הוורד והתחלתי לכתוב. ואני חייב להגיד שאני די מרוצה מהתוצאות כרגע, לא רק בגלל שהבנאדם היחיד שראה את זה אמר שזה מדהים, אלא כי זה נראה לי פשוט.... טוב.

פעם ראשונה שאני כותב משהו בסגנון והוא לא מרגיש לי קיטשי מדי, ושאני יכול לקחת אותו לכל מיני מקומות שאני יכול להתחבר אליהם בקלות.

אני אתן לכם טעימה קטנה מההקדמה, מקווה שתאהבו:

"אנחנו, בני האדם, יצורים מוזרים. אנחנו תמיד נחפש ריגושים וסכנות, אם זה יביא אותנו למה שאנחנו צריכים. זה כמו לחצות כביש מהיר. אם נראה מישהו חוצה אותו באדום, או באיזור בלי מעבר, סביר להניח שנחצה איתו ביחד, ומכאן יוצאות שתי אופציות: או שנעבור שנינו את הכביש ונגיע למעוז חפצינו, או הסבירה יותר, שאנחנו נידרס שנינו יחד. מרוחים יחדיו על כביש 6, ומתבוססים בדם אחד של השני. מביטים אחד לשני בעיניים בלי שאף אחד פוצה את פיו. אני לא יודע מה סותם לנו את הפה יותר: אולי זו האשמה? אולי זו הבושה? או שסתם כי כואב לנו, כי פאקינג נדרסנו ממכונית שנוסעת ב120 קמ"ש."

טוב, אני חייב לחזור ללימודים, שיהיה המשך שבוע טוב