לפני כמה חודשים ישבתי לדבר בעבודה עם אחת הבחורות הכי יפות שאני מכיר.

ושמתי לב שהיא די מחבבת אותי. וזה הטריד אותי.

והנה זה מתחיל:

אני דבוק לכיסא. אני כל כך רוצה לזוז ולא מצליח.

אני רועד. ומפחד כל כך. אני לא יודע מה קורה לי. אני משתגע? 

החזה שלי שורף, והלב דופק כמו מכונה משומנת היטב, יש לי התקף לב?

אני בקושי מצליח לנשום, אני מנסה לעצום עיניים ולהירגע, אבל אני פשוט נושם מהר, כאילו רצתי מרתון.

ואני מזיע, והזיעה קרה. מה לעזאזל קורה איתי?!

"תסלחו לי לרגע, אני מרגיש לא טוב, זה בסדר אם אני אצא לכוס מים ל5 דקות?"

"בסדר רק תחזור זריז. יש דברים לטפל בהם."

אני מתהלך במסדרון, ומחפש את הקולר. אני מתנדנד כמו שיכור ונתקע בטעות באנשים.

אני שותה מהר מהמים ופתאום מרגיש כאבי בטן נוראיים ובחילות. אולי אכלתי משהו לא בסדר.

רצתי מהר לשירותים והקאתי את הנשמה. שטפתי פנים וחזרתי פנימה.

"הכל בסדר?"

"כן, כן, מרגיש קצת יותר טוב"

"יופי"

אני עדיין יושב כולי מתוח ולחוץ.

ואז העיקצוצים באים, ומנקרים לי בכל הגוף.

ואז אני נרגע, וזו הנפילה הגדולה.

אני צונח... והמצנח נקרע.

פתאום אני עייף כל כך. עומד להירדם בעמידה. 

רק שיגמר היום הזה כבר ואני אוכל ללכת לישון...

וזאת היתה שעה. שעה של טירוף. שעה של חוסר הבנה.

מה לעזאזל קרה כאן? מה הקטע?

אני חולה? או שאני סתם משתגע?

זאת היתה שעה של התקף חרדה.

סיימתי את יום העבודה בשלום. אמרתי שלום לכולם והלכתי לנגן עם חבר. באמצע שניגנו, הטלפון צילצל.

מספר חסום.

"שלום, אני אמרגן ושמעתי שאתה בלהקה ואני רוצה לקדם אתכם."

"וואלק?" עניתי באדישות.

"כן, ושמעתי שאתם קוקסינלים רצח" שמעתי אותם צוחקים ברקע.

"תן לי אותו תן לי אותו" 

"שומע יא מזדיין? אתה חתיכת אפס, אתה כלום יא מזדיין בתחת. אנחנו נבוא ואנחנו נפת..."

"טוב אחי", קטעתי אותו. "אם אתה מתקשר לפה עוד פעם אחת, אתה תצטער על זה."

ניתקתי.

נהדר, בדיוק מה שהייתי צריך היום.

יכולתי לנחש מי זה היה. וזה טילטל אותי שהם עוד מתעסקים בי.

"מי זה היה?"

"סתם אידיוטים מהצבא... גברים מאחורי טלפון. עזוב שטויות, בוא נמשיך."