שלוש שנים שעברו כמו הבזק חדשות של שמונה בערב

רצח אונס האח הגדול כולם צופים בי וצוחקים

שלוש שנים שקשה לעכל כל מה שקרה

שום חוש לא יצפה להצלפות של שוט המציאות המשולהב בחבטות עזות לגבי

נוטעות בי אות קין

נוטעות בי הרס ושנאה

הצקות השפלות אהבות נכזבות והרבה כאב ישן עובר מאחורי הצוואר,

איזה אבסורד...

היום מאושר נשוי עם שלושה ילדים בית וכלב ועדיין שוכב בערימה של זרע מבוזבז, שתן מסריח ודם ילדים שהפך לאפר.

מקליט אלבום מסופר מגולח למשעי עם חיוך שמוחזק באטבי כביסה.

עומד גאה מול הגלים ולא נופל.

עדיין בוכה כשיש סרט טוב בטלוויזיה.

טובע בטראומות.

כל יום צפים דברים חדשים.

עדיין מבקש למות בכל כוכב נופל.

חוזר לקחת כדורים.

סיכום לשלושת שנותיי בצה"ל:

אז אולי,

איבדתי כל תחושה,

חושב שאני עף, 

אבל בעצם על הרצפה.

וסיכום לשנה באזרחות:

יש מה לתקן,

תודה לאל שיש עם מי.