עליתי על האוטובוס של יום העצמאות בחזרה הביתה עם חברה שלי. 

תחנה אח"כ עלה חבר, חייל שהיה איתי באותו הצוות ונהיה תחת אחריותי כשנהייתי חופ"ל.

"מה העניינים איתך אחי?"

"בסדר, מה איתך?"

שמתי לב לעיגולים שחורים בעיניים שלו. נראה כאילו הוא לא ישן שנה.

"אני סבבה. הכל בסדר? אתה נראה גמור.."

"כן, עזוב, סיפור ארוך....."

ועזבתי.

24 שעות אחרי הוא ירה לעצמו בראש. בגלל אהבה נכזבת.

גיליתי את זה רק היום, והייתי אכול הלם מזה, הרי רק לפני כמה ימים ראיתי אותו. 

אני זוכר שהוא היה חבר צוות. לי ולו היה קשר שהיה שונה משאר הקשרים שהיו לי בצבא. שנינו רדפנו אחרי צדק, שנינו היינו מופנמים, לשנינו היה רע, ורצינו להסתדר. כשעברתי פלוגה, הוא עבר בעקבותיי. הוא רצה להיות חובש. המלצתי עליו - ולא הקשיבו לי. ראיתי איך המצב הנפשי שלו הלך והתדרדר, והזהרתי את המפקדים שהם חייבים לפקוח עליו עין. הוא היה אדם מאוד קיצוני וטוטאלי, כאילו הפעולות שלו היו אחוזות במאניה מסוימת. בסופו של דבר הוא עבר בסיס בגלל ת"ש. אני מאמין שאם המצב שלו היה מאובחן קודם לכן המוות שלו היה נמנע. הוא היה קורבן להצקות ולעלבונות, מאותם האנשים שנלחם עבורם. מאז התפצלו דרכינו - אני המשכתי לתוך האופל שהדיכאון משך אותי אליו, והוא נמשך אליו באופן לא מודע. אני הבנתי שלהיות שונה מכולם הוא דבר בסיסי. והוא, לעומת זאת, נמחץ תחת העין השיפוטית של הבנאליות. הפרידה היא ששברה את קש הגמל, ולווא דווקא הגורם היחיד.

ועכשיו, אני אפנה אצבע מאשימה לפלוני אלמוני. פלוני אלמוני אהב להציק לאנשים. אין דבר שהגדיל לו את האגו מאשר לדרוך ולרמוס את בטחונם של אנשים. הוא לא חסך במילים, בתיאורים, בהשפלות ובאלימות. כיום הוא משוטט לו באיזו ארץ רחוקה וכותב "אלוהים נתן לנו את ההשפלה כדי שנדע מהו כבוד". האם זה כבוד? את הכבוד השגת דרך ההשפלה הרי. אין אלא ניגודים כמו שהשמיים מנוגדים לאדמה? כמו מגדל בבל, בסופו של דבר מסכת ההשפלות שהעברת אנשים לא יביאו אותך אל השמיים אליהם אתה מכסף. 

האם אני שונא אותך? האם אני כועס עליך? לא ולא. אני מרחם עליך. אני מרחם על הזבל שאתה חי איתו, אני מרחם על המגדל שבנית, שבסופו של דבר יתפרק ותתבוסס בחורבותיו. אני מרחם עליך בעיקר בגלל שלאנשים כמוך יש כבר בחור אובדני לשעבר, בחור שניסה להתאבד, ובחור שהצליח להתאבד על המצפון. 

ת.נ.צ.ב.ה