מחר על הבוקר אני אקום לפגישה עם עורך דין. אני אצטרך לנסוע מחוץ לעיר. להיות בדרכים לכמה זמן. לקנות כמה סיגריות על הדרך, כי אני יודע שאני אצטרך... כי מחר אני הולך בתור המתריס הפגוע, המתריס שסבל וצריך לחזור אחורה בזמן ולהיזכר ולהתמודד עם כל מה שקרה לו. 

כי מחר אני הולך לחטט בפצעים שלי.

ןלשפוך עליהם אלכוהול.

אבל האלכוהול יחטא את הפצעים.

ויעלים את האינפקציה מהם.

אז אני צריך לבוא ממקום טוב. אני אקום אשתה קפה בבוקר. עם איזה סנדוויץ' טעים כזה ומושקע. אקח לגימת מים עם ציפרלקס ואצא לדרך. אני מקווה שמחר יהיה יום של שמש ולא גשם וקור. הלוואי. הלוואי שהיו לי עוד כמה שעות. ככה לשבת על זרי הדפנה. הייתי רוצה שזה יימשך רק לעוד כמה שעות... עד שאלך לי לישון.

אני לא מאמין באלוהים 
ולא בקברים ולא בניסים, 
אצלי התריסים מוגפים. 
אני לא מאמין בבריתות 
ולא בקיצור פינים, 
יום כיפור לא אומר לי כלום. 
אני לא יודע להתפלל 
תמיד כשאני מנסה משהו כזה אני מרגיש מטומטם, 
אני שוכב באמבטיה עוצם עיניים 
המים החמים מכים לי בראש 
מתחיל למלמל רחמים 
ואז אני קולט שאני מדבר לעצמי 
ומרגיש עוד יותר דביל. 
כל כך מאכזב. 
אפילו השמפו נגד קשקשים שלי לועג לי. 
אני כל כך מקנא בכל חובשי הכיפות 
עטופי הכאפיות עטופי הטליתות מצתלבי הצלבים, 
הפרות הקדושות הגלימות היהלומים הנוצצים. 
הלולבים הגדועים הפדיונות הפגיונות 
המשתתפים הסדרתיים מנשקי המזוזות 
מתאבדים עם חזון של חומר נפץ ומסמרים כל הצלילים 
האלה שלבושים בלבן 
עם החיוך המפויס שלהם מרוח על הפנים 
ענדי החוטים האדומים מקפצי הגבעות 
מים קדושים באלפי זוזים הלומי הקוראן 
המתרסקים על המגדלים המעלים באוב 
המתגלגלים הסדרתיים המתקשרים עם הבננות והחתולים 
הקוראים בבונזו ובחלב עמיד המתבודדים ביערות 
מעלי האובות כל אלה שעושים אותי קטן ונכה 
אני שוכב על הספה הצהובה בסלון של הבית שלי 
שספוגה במי באנגים מעופשים וקיא של מרק עתיק 
צופה בחושך שבין התריסים 
חג עכשיו אני מפחד לצאת החוצה 
אני מפנטז על אלכוהול חשיש גראס 
הרואין מזוקק קלונקס בחפיסות גדולות. 
באגט ענק עם חומוס מילקי מרובי קצפת, 
כסף גדול משהו להישען עליו 
משהו שיחזיק אותי יציב שיחמם לי את הלב 
שיגרש את הסלע בחזה רק לעוד כמה שעות, 
עד שאלך לישון רק לעוד כמה שעות, 
עד שאלך לי לישון מתנדנד במיטה כמו שיכור 
אבינו מלכנו 
איפה ישנן עוד בחורות 
שילטפו לי את הגב 
שינשקו לי רטוב בחזה 
שיממון עד שיעלה לי השחר 
ויעיר את המתים 
טלפונים מעוררים 
שריקות של ציפורים 
סיגריות לאיש טיפש 
טלוויזיה לעיוורים 
שממת עולם 
דממה של סוף

השיר הזה דיבר אלי מאוד כשהבנתי את המצב שלי. על לחפש את האושר במקומות אחרים שיעלימו אותי מהחיים הנוראיים שחייתי אז. והוא עדיין מדבר אל אותו אדם, אבל כבר לא אלי.

נ.ב 

שמתי לב שבישרא מתחבאים להם כמה אנשים מדהימים באמת. באמת תודה שאתם מקשיבים ומעודדים אותי. משהו בכנות הזאת ובהזדהות שלכם עוזר לי להבין שאני לא לבד ומחזק אותי מאוד. ואם בא לכם לדבר, תשאירו את המסנג'ר שלכם, או הסקייפ, או הכתובת לדואר שאני אשלח יונה או משהו, אנאערף. אני לא אשאיר את שלי, כי עדיין, אני רוצה לשמור על אנונימיות.. ושוב תודה לכם

יום שלישי בשבילי היה תחילתו של סגירת מעגל. אחרי הרבה זמן שלא ראיתי מדים ובסיס צבאי הגעתי לבסיס מצ"ח במקום נידח. היה שם הכל, הקצינים, החיילים השבוזים, הניקיון המדונדש והמזוייף למען הניראות של צה"ל. אבל לא באתי כדי לראות נופים נוסטלגיים. באתי כדי לעשות משהו גדול יותר, כדי להגיש תלונה. על מי ועל מה? מה זה משנה. הייתי קורבן, חוויתי חוויות נוראיות, וראיתי דברים נוראיים. עד היום הדברים האלה רודפים אותי.

כבר תקופה ארוכה שאני בדיכאון. ואני לא מדבר על דיכאון שגרתי של ילד בן 16 אימו ומרדן. אני מדבר על דיכאון אמיתי. על כזה שדוקר לך ת'לב ומסובב את הסכין בפנים. על כזה שגורם לך לשכב על הגב ולהסתכל על התקרה כשפלאשבקים רצים לך בראש. דברים שאחרים עשו, דברים שקרו לאחרים, ובעיקר, הדברים שאני עשיתי ועברתי. היתה לי תקופה שרציתי להתאבד. הפלוגה נהפכת לחלק בלתי נפרד מהחיים שלך, כמו משפחה: אתה איתם 24 שעות ביממה, סוגר איתם שבועיים - שלושה, אוכל איתם, מפליץ לידם, הכל. כל כך בלתי נפרד, שאתה שוכח שיש לך משהו אחר. וכשחווים קושי, צריך משפחה. צריך מי שיחבק ויתמוך, ולי לא היה את זה. לא היו לי חברים קרובים, היו רק בריונים ואנשים אפתיים שניסו להתמודד עם הקשיים שלהם. ואני לא מאשים אותם... החיים בתור לוחם הם קשים. הקושי האישי שלי הלך וגבר וראיתי שלאף אחד לא אכפת ממני, וכולם רצו רק לצחוק על חשבוני. אז חשבתי לעצמי: "אם תמות, מי ישים זין אה? אתה מילא לא תגיע למטרות שלך". ישבתי ובכיתי באוהל עם הנשק ביד. שמתי לב שאני מאחר למסדר ולא היה אכפת לי. כל מה שרציתי זה למות ולסיים עם הסבל הזה. כולם ידעו שסבלתי, גם המפקדים וגם החיילים, ואף אחד לא הזיז אצבע. 

תודה לאל (אם הייתי מאמין באחד) שהיתה לי הפסקה מכל החרא הזה. אם לא, הייתי תוקע לעצמי כדור בראש בטוח. בככל תקופת הצבא שלי הייתי נתון לשיפוטם של אדיוטים. ובמקום שבו כולם טיפשים, האינטיליגנט חייב להיות היחיד שלא בסדר, הכבשה השחורה. הייתי חוזר הביתה ויוצא לבסיס מדוכא. הייתי רב עם החברים הקרובים ביותר שלי ומנתק איתם  קשרים. הייתי מבלה סופ"שים שלמים בבית בעצב תמידי, הייתי מעדיף להישאר בבית, אבל כשהייתי יוצא הייתי מסיים את הערב בבכי. אבל הודות לשינויי מקומות ולמשפחה הנהדרת שלי ששמה לב למצב שהייתי שרוי בו, עברתי את המצב הזה בשלום. התחלתי טיפול אצל פסיכולוג וזה סוג של הקלה. אחרי שמדברים על זה כל כך הרבה פעמים, זה גורם לי להרגיש שלם עם זה.

אחרי ריבים רבים והמון כוחות נפש השתחררתי. ואני חייב להגיד שזו הייתה תקופה נהדרת. הייתי בחו"ל לתקופה קצרה, גידלתי שיער וזקן, התחלתי להופיע המון (אני מוזיקאי, ואם יורשה לי לציין מוכשר למדי), ואז הכתה בי המחשבה הזו: "באמת היה שווה להתאבד ולהחמיץ את זה?". עצם המחשבה עוררה בי איזשהו כעס עצמי. ואז באמת התחלתי לסבול. היו לי התקפי חרדה עם פלאשבקים, והם הולכים בדר"כ ככה: אתה יושב על כיסא ואתה מרגיש שאתה לא יכול לזוז ממנו, אתה נעול עליו. אתה מרגיש שמשהו לא בסדר ואתה לא יודע מה. הכל מתחיל לכאוב, החזה שורף ודופק במהירות, אתה מזיע ולחוץ, ואתה מרגיש שאתה מאבד את השפיות. זה קרה לי בזמן העבודה, יצאתי מהר מהחדר שבו נמצאו כל עמיתי לעבודה, והלכתי להקיא. ואז כשההתקף עובר, העייפות מגיעה. הגוף מרגיש גמור, כאילו אתה חייב לישון כאן ועכשיו ואם לא אתה זומבי. ואז ביחד עם זה התפרץ הדיכאון במלוא עוצמתו. התקפים חוזרים ונשנים של עצב בלתי מוסבר, איבדתי עניין בלהופיע ולנגן שוב, זרקתי זין בעבודה ובגלל זה פיטרו אותי, הייתי שוכב במיטה ולא רוצה לקום ממנה. אז הבנתי שמשהו לא בסדר, והחלטתי לתקוף את הבעיה מעוד זווית. התחלתי ללכת לפסיכיאטר, ואחרי שעברתי המון פגישות עם קב"ן, הוא איבחן אצלי הפרעות חרדה ודכאון, מה שמראה על איכות הקב"נים בצה"ל, שאמרו לי פשוט לקחת הכל בקלות. התחלתי לקחת כדורים אנטי דיכאוניים. אני עליהם כבר חודש, ניסו לשנות לי מינונים וזה הכניס אותי לדיכאון שהיה לי קשה מאוד לצאת ממנו. אלה היו חמישה ימים של דיכאון רצוף. וזה היה דיכאון מפחיד, לא יכולתי לתקשר עם הסביבה ולא יכולתי לעודד את עצמי, שבשבילי זה היה החלק הכי קשה. אני אומר לעצמי "למה אתה עצוב? יש לך משפחה נהדרת, חברים אוהבים, כישרונות שאין לכל אחד, ואתה נראה טוב" והדבר היחיד שעובר לי בראש הוא "כוסאומו, העולם הזה עושה לי בחילה. אני שונא את הכל והלוואי שזה יסתיים". אבל חזרתי למינון הרגיל, והכל בסדר גמור עכשיו. הדרך להחלמה עוד ארוכה, אבל אני מאמין שעם כל העזרה שיש לי אני אגיע סוף סוף לאושר הנכסף.

הפקידה במצ"ח היתה נחמדה מאוד ואמפטית במיוחד. היא אמרה לי שבסופו של דבר אותם האנשים יקבלו את מה שמגיע להם, ואני צריך רק להסתכל קדימה אל העתיד ולחייך. "אני עובד על זה" השבתי לה בחיוך, בזמן שחתמתי על טפסי התלונה. זה היה צעד ראשון לקראת סגירת המעגל שלי. הנקמה שלי. כולם יקבלו את מה שמגיע להם, והראש שלי יוכל לנוח בשקט.

אני מסתכל אל האופק ורואה את השמש זורחת ואת הירח נעלם לו. ובעתיד, אחרי שאני אשתה את הגשם המלוח, אהיה מסומם מהים, ושיכור מהרוח.