me& my life

זה מוזר איך אני חושבת יום שלם על לכתוב פה ואז ברגע שהידיים שלי פוגשות את המקלדת אני מאבדת את המילים...

שישישבת ביתי , המזג אויר הזה עושה משהו לנפש, לא יודעת עד כמה טוב אבל תמיד העונה הזו תהיה אהובה עליי, אני מרגישה שהעונה הזו היא כמו סוג של חשבון נפש, התבוננות פנימה וצפיה בפנים באדם עצמו.

מרגישה שאני לא מוצאת את עצמי, זה מצחיק ישבתי עם ידיד טוב שלי שאנחנו בקשר כבר 10 שנים ולפני שנה הייתה לו חברה והם נפרדו לפני חודש בערך ומאז חזרנו להיות בקשר (בזמן שהייתה לו חברה הוא התרחק...) והוא עובד בלילה וישבתי איתו משמרת שלמה לא היה אכפת לי שיישארו לי שעתיים שינה בלילה העיקר לדבר איתו, לפעמים שיחה אחת עם בן אדם יכולה להאיר לך את היום... ודיברנו וסיפרתי לו מלא דברים על עצמי כמו העובדה שאני בת 22 בתולה הוא היה מופתע נוכח העובדה שעשיתי כמה שטויות בחיי ושלא חסר לי כלום והסברתי לו כמה דברים עברתי ומה גרם לי להגיע למצב שאני הורסת כל קשר שאני מתחילה או שאני מפחדת מאינטימיות ואז הוא פשוט חיבק אותי הוא אמר לי שתדעי שכל פעם שמעלים את השם שלך אז אני אומר "נשמה" את בן אדם מדהים ויש לך לב ענק ואני גאה בך על מי שאת ומה שאת ואת לא צריכה למהר לשום מקום... ואז ראיתי פתאום שיש עליו שרשרת עם מזוזה קטנה בפנים ואז הוא סיפר שגיסתו הכינה לו את זה אצל רב חזק בצפון והוא מאז לא מוריד אותה, הוא הציע לי שבגלל שכל מה שעברתי אני אלך לרב הזה לדבר איתו ולשמוע אותו הוא אמר שהוא ממש חזק ואני באמת שוקלת את זה.

האם זה טבעי?

האם לשמוע דעה של רב יכולה אחרי זה להשפיע עליי עד כדי שאעשה שינויים בחיי?

זה מצחיק הטלפון שלו שמור לי כבר שבוע ועוד לא התקשרתי אני עוד מתלבטת...

ושיר שמלווה אותי היום:

http://www.youtube.com/watch?v=Fl2SXc1yS0Y

האמת שהרומן שלי עם ישרא התחיל לפני משהו כמו 8 שנים , מאז אנחנו כמו זוג ותיק או צמודים צמודים או לאט לאט כל אחד ממשיך לדרכו...

איכשהו פעם בתקופה אני מוצאת את עצמי פה , מפרקת את מה שאני מרגישה , ונותנת לעצמי את האפשרות לברוח קצת מהיום ליום למקום הזה שהוא לגמרי פרטי שלי.

זה מצחיק, כי יש לי יומן אישי בבית והרי אני יכולה לרוץ לכתוב לו, אבל משום מה משהו באפשרות הזו של לכתוב ולקרוא אחרים מחזק אותי. אני אוהבת "לטייל" פה ולמצוא אנשים שאני מרגישה שהם ממש כמעט כמוני או לפחות אני מוצאת את עצמי מזדהה איתם.

אני בוחרת לא לחלוק עם אף אחד מסביבתי את העובדה שיש לי בלוג בניגוד לימים עברו בהם שיתפתי ואז חסמתי את עצמי מלכתוב מה שבאמת אני מרגישה...

אני אשמח לשמוע הערות או תגובות לנכתב פה, זה בעיקר המקום שלי לשתף.

אני בת 22, אני גרה במרכז. לבד. והגעתי לנקודה בחיים שאני בעיקר לא מוצאת את עצמי , כואב לי בהמון רמות, הפוסט הזה נכתב עם דמעות בעיניים כשברקע שיר מתנגן לו, קשה לי עברו לי הרבה מחשבות בראש , אני יודעת שאני בן אדם חזק אבל לפעמים גם החזקים נשברים וצריכים שיחזקו אותם...

האמת לא בא לי להעמיס פה יותר מדי לפוסט ראשון גם ככה יצא קצת כבד.. וחוץ מזה לאט לאט אנחנו צריכים להכיר אחד את השני לפני שאני נפתחת :)

מצחיק איך פוסט ראשון בבלוג תמיד מקבל משמעות כזו רצינית , כאילו זה מעניין לראות מה מביא אנשים לפתוח בלוג.