כאן כדי להקשיב?

התרגשות, התרגשות חתולית לוליינית, של משהו ישן וטוב שניבט אליי, ניצב מהחלון, לצבוט את עצמי שאני אינני חלום, אתם כאן, אנחנו כאן, גיליתי מחדש את העולם שוב, הל יס! אני לא מאמינה למראה אוזניי, למשמע רגליי, איזו התרגשות מתפתלת במורד גבי, חבל שאת העבודה שלי ללימודים אני לא מתיישבת לכתוב בכזו צהלוליות, לבטח הייתי מגישה אותה בזמן.

אוקיי, אוקיי,

אז מור, בת 25, עוד שבוע יעברו 11 חודשים למותה של אימי בטרם עת, יש לי בן זוג חתיכי מתחילת ספטמבר, ואו, מתחילה את השנה האחרונה ללימודים בדרום.

ישנה התרגשות כללית בתוכי, לאור מציאת הבלוג המחודשת, חלק מהדברםי לא עובדים כמו שצריך, אני לא בטוחה למה, יצא לי לדבר על ישרא - באהבה בחודשים האחרונים, ולהודות על הבית שהיה לי, אבל למצוא אותו ממשי ועומד וקיים זו פשוט התרגשות אחרת.

הרגיש שיש לי הרבה מה לומר, בשנה האחרונה איבדתי את אימי, מצאתי זוגיות, והגעתי לשנת הסיום האחרונה לתואר, כמובן לא אזניח את עלילות הקורונה, באופן מתבקש, אבל איך אוכל להסביר לעצמי, שאנחנו באמת כאן במעמד המרגש הזה? עוד יש כאן עדיין אנשים, האם בלוגים שהייתי קוראת עדיין פעילים? יש רק דרך אחת לגלות, כמובן אולי אשלח הודעת השכמה לכל מי שהייתי איתו בקשר בשנים האחרונות. האין זה מופלא?

פעם נפגשנו ההיסטוריון ואני ללמוד, והוא אמר שאני עושה דברים רק דרך הנאה ואהבה, ואני חושבת שזה מדהים, והלוואי שתמיד יראו אותי ככה ושגם אני אראה את עצמי באור הזה.

רציתי לשנות את העיצוב של הבלוג לרגל חזרתי, באל כתוב בג'יבריש משונה כזה וויתרתי אולי מהר מידי, ואולי זה בסדר לשחרר לעת עתה ופשוט להתרגש מההימצאות שלנו כאן, זה זמני?

אני צריכה לתרגל עוד את הכתיבה החופשית הזו, שאולי באיזה מקםו נשכחה בתוכי יחד עם היעלמות הבלוג.

כתבתי את זה היום בבוקר ביומן שלי, וזה מעורר בי התרגשות כלפי מי שאני היום וכלפי מי שאהיה בעתיד:

היום יום שני, בכסליו, תשפ"א.

בעוד כמה שנים יהיה לנו ילד.ה וצב אתה תהיה אבא טוב, פתאום עלתה בי תמונה בהירה שלך מדבר לילד רך וזהוב ראש, ואני אומרת לך: הנה ככה, ומראה לך ומחבקת אותו. ועולה בך התכווצות בעיניים שרק אתה עושה בעיניים מחוסרות הריסים הנוגות שלך, בעיניים הכחולות האלה, שיודעות הכל ברדיוס של 500 מ' ואדע, אני זכיתי בכם משפחה שלי. ויש כמה זמן עד שזה יקרה. אבל אני יודעת שזה נועד לקרות. ואני אוהבת אותך צב.