שנה עברה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך פנים אל פנים.
מה אני אגיד לך? קשה פה בלעדייך . כבר 4 שנים שאנחנו חיים על שתי יבשות נפרדות.
הסקייפ זה כל מה שיש לנו וגם בו יוצא לנו לדבר לעיתים רחוקות.
אתה יודע כמה השתנתי בשנה הזאת? חיצונית ופנימית. התבגרתי .
גם אני לא יודעת איך אתה השתנית. מה שאני זוכרת ממך זה את הילד שהיית , וכל שנה אני רואה גבר שהולך ומתבגר עוד ועוד.
זה כואב לי כל שנה מחדש לראות את ההבעה הזאת על הפנים שלך ולשמוע את המשפט הקבוע שלך -״ ואו איך גדלת! השתנית ! יפית !מה זה את כמו חדשה כאילו אני לא מכיר אותך!״ . זה לא צריך להיות ככה.. אתה צריך להיות פה איתי כשאני גדלה וצריכה אותך הכי בעולם .
תמיד היית המודל לחיקוי שלי. תמיד. גם בלי ששמת לב והאמת שגם בלי שאני שמתי לב.
כל מילה שאתה אומר לי משפיעה עלי. האמת היא שאתה באמת לא מבין כמה המילים שלך נכנסות אלי. וזאת גם הסיבה שהרבה פעמים אתה פוגע בי בלי כוונה והרבה פעמים אנחנו רבים . וכששני בני משפחת פפיש עצבניים אחד על השני? זה ריב רציני. אבל אנחנו תמיד יודעים אחרי יום לחזור ולאהוב אחד את השני הכי בעולם שוב.
אתה יודע? תמיד אמרו שאנחנו קופי מבחינה חיצונית, אבל בשנים האחרונות אומרים שאנחנו קופי מכל הבחינות.
כשהיית כאן לא היינו הכי קרובים . אתה היית בן 22 ואני בת 13 ככה שלא היה לנו הרבה במשותף, אבל עכשיו אנחנו אוהבים את אותם הספרים ואת אותם הסרטים ואת אותן הסדרות ואת אותה המוזיקה. עכשיו כשיש לנו כלכך הרבה במשותף, כשאנחנו הכי קרובים - אנחנו הכי רחוקים.
אני צריכה אותך כדי לדבר איתך על דברים שאני לא יכולה לדבר עליהם עם ההורים. על דברים של אח ואחות.
אני צריכה אותך כדי לברוח יחד איתך מכאן כשההורים רבים .
אני צריכה אותך כדי לראות את המבט המלא גאווה שלך כשאני אומרת לך שהוצאתי עוד 100 במבחן או שקיבלתי תפקיד בכיר בתנועה .המבט הזה שעושה לי טוב על הלב .
אני צריכה אותך שתיתן לי מוטיבציה .
אני פשוט צריכה אותך.
אבל העיקר שטוב לך איפה שאתה נמצא.. אני? אני כבר אסתדר.. איכשהו.
כינוי:
All you will never know
בבלוג זה
בכל הבלוגים
