נשבר לי המסך של הפלאפון . הסתכלתי לי בתמונות דרך המסך הסדוק ופתאום הבנתי. סדקים סדקים. קטנים, גדולים , עמוקים. אני לא יודעת איך נאספו בי כלכך הרבה סדקים . כל החיים נפלתי וקמתי, נפלתי וקמתי. אבל כל נפילה כזאת הותירה בי צלקת. הרבה צלקות קטנות שהפכו אותי למי שאני. הצלקות האלה לימדו אותי הרבה על החיים . למדתי להתמודד. למדתי להילחם. למדתי ללכת אל המטרות שלי בכל הכוח גם אם קשה, וגם אם אני אפגע קצת בדרך. למדתי להפסיק להיות נאיבית. למדתי לא לסמוך על אנשים בעיניים עצומות מהר מידי כי בסוף מה שקורה זה שאני מקדישה את כל כולי ונפגעת. למדתי ואני ממשיכה ללמוד כל יום מחדש דרך הסדקים האלה על החברים שלי. מי שם כדי לאחות את הסדקים ומי יוצר לי אותם. אני אלופה בלאחות סדקים של אחרים, וזה עושה לי טוב . אין דבר שעושה לי יותר טוב מלעזור לאנשים כמה שאני יכולה .אבל הרבה פעמים איך שאני "מתקנת" מישהו כבר אין לו צורך בי יותר , ואז נוצרת בי עוד צלקת קטנה. אבל כמעט ואין מי שיאחה אותי . אז כן , הסדקים האלה הפכו אותי למי שאני , אבל בכל זאת אני מחכה ליום ההוא שבו אהיה שלמה . אני מחכה ליום ההוא שבו מישהו יאחה את הסדקים שבי , ואני אאחה את הסדקים שבו .לאט לאט, סדק אחר סדק. אין דבר יותר קסום ואמיתי כשזה הדדי . ויש לי תחושה שהיום הזה קרוב.
בנתיים אני ממשיכה ליפול ולקום וללמוד. כי אין דבר חשוב יותר בחיים מללמוד מטעויות ולנסות לשפר את מה שאפשר. אני ממשיכה עם הצחוקים והחיוך והאופטימיות . אני הולכת קדימה , בלי לפחד ליפול . כי אם אני אפחד כל חיי ליפול אני לא אגיע לשום מקום .ואני מחכה, מחכה למי שגורם לכל החיוכים להיות אמיתיים , מכל הנשמה והלב .
אז מה עוד יש לומר? בכולנו יש סדקים , וזה חלק מאיתנו , חלק משמעותי עם תפקיד משמעותי. השאלה היא מה עושים איתם. אם עומדים במקום בתוך בריכת הזכוכיות ונותנים להן לסדוק אותנו יותר ויותר , או אם שוחים קדימה אל עבר המים הצלולים . אמנם חוטפים עוד כמה שריטות בדרך , אבל בסופו של דבר יוצאים מחוזקים ומחושלים.
אני רואה שבחיים הגלגלים מסובבים את כולם המלחמות, ההיפוכים בסוף יוצאים מחוזקים לעולם שתי דקות מספיקות תני לי יד ונצעד מפה
כינוי:
All you will never know
בבלוג זה
בכל הבלוגים
