יום חופש לפני בגרות , ככה שהצלחתי להשלים קצת שעות שינה.
ריצת בוקר, ואימון קל.
עולה על המשקל- ירדתי 6 קילו!
מאז שהפסקתי לגמרי לאכול לחם וכמעט לגמרי סוכר ולהקפיד על אכילה מרובה של פירות וירקות (לפני חודש ומשהו) ,אנשים אמרו לי שרואים שירדתי אבל אני לא הרגשתי ככה, והנה , על המשקל שש קילו פחות. בלי להתאמץ יותר מידי, רק קצת כוח רצון והתמדה.
בקיץ אחרי הבגרויות אני יכולה לחזור לריצות ואימונים סדירים ואני מאמינה שאני ארד עוד , ואכנס שוב לכושר.
זה בהחלט גורם לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי ( לא שאני אי פעם ארגיש טוב עם עצמי , אבל הירידה הזאת בהחלט תורמת קצת).
הלכתי לחברה הכי טובה ללמוד לבגרות בכימיה, כרגיל -90% דיבורים , 10% למידה, ככה שגם נהננו ואנחנו גם מוכנות לבגרות פחות או יותר.
ועכשיו אני שמה לי מוזיקה , מרגיעה את עצמי מהלחץ שהולך ומשתחל לתוכי לקראת הבגרות, מנסה לדבוק בהחלטה שלי לשחרר קצת מהפרפקציוניסטיות הארורה, ומזכירה לעצמי שמגן 95 זה לא רע אז אני יכולה לא לדאוג כל כך.
אז בסך הכל היה יום נחמד למדי, כבר הרבה זמן שאני לא יכולה להגיד את זה על היום שלי, עם כל הימים האלה שהפכו לשגרה אינסופית שחוזרת על עצמה כל יום מחדש.
והכי הכי טוב, זה שאתה חוזר בקרוב.
כמה שהתגעגעתי.
מה שאני רוצה הכי בעולם זה לקחת לי איזה שבוע של כלום , של נחת, של ריצות, טיולים ונופים. כמה שאני זקוקה לזה. אבל כרגע מה שיוצא בפועל זה שבוע עמוס של למידה למתכונות ובגרויות.
תמונה ישנה עם חלוק וכובע מעבדה , אני מימין שיהיה בהצלחה מחר לכל הכימאים שבינינו!
אני אשיר לך שיר על דברים שלא אמרתי לך
על מה שלא העזתי להוציא מפי
אני אשיר לך שיר על מה שלא סיפרתי לך
מן מנגינה פרטית שיר רק לך ולי
עריכה: הבגרות הלכה לא רע בכלל חוץ מטעויות קטנות פה ושם, מקווה למעל 85 כדי שהסופי יהיה מעל 90.
מהיום ההוא שילדה בת 10 נשארה לבד בבית ובדיוק אז פרצה אזעקה.
איך שרצתי לממד , התבצרתי.
הדלקתי חדשות , וישבתי שם כמה שעות , מקשיבה לחדשות, מחכה שאמא תחזור מהעבודה.
איך שהרצפה רעדה ובחדשות הודיעו שהטיל שנפל נפל ביישוב שלי, פחות מ500 מטר מהבית שלי.
כל הימים שביליתי ב״קייטנה״ בעבודה של אבא . איך שכל הילדים נהנו ושמחו להם ולא קלטו שאנחנו שם לא בשביל הכיף שלנו, אנחנו שם, במקלט בעבודה של ההורים, כי יש מלחמה.
הזכיר לי איך שאח שלי רק התגייס, רק סיים טירונות ואז היא פרצה , המלחמה. ואמא לא ישנה בלילות מדאגה, דרוכה עם הטלפון ליד האוזן.
עוררה בי מחשבות של מה יקרה אם תפרוץ עכשיו עוד מלחמה.
עוררה בי מחשבות על החיילים שלנו. הגיבורים שלנו.
ועוררה בי דאגה. לך.
ואז , תוך כדי התהיות ,פתאום הכתה בי המשמעות של השיר ״תשמור על העולם ילד״ .
החיילים האלה שפעם נראו לי כאלה גדולים, הגיבורים שלנו,הם בסך הכל ילדים, בסך הכל שנה מעלי . והם שומרים עלינו , הם נלחמים למעננו. כשאני רצה לממד הם נמצאים בשטח.
וזה עורר בי יותר מתמיד את הרצון להתגייס כבר. לא להיות מהאנשים שרצים לממד, להיות מהאנשים שדואגים לזה שהאנשים בממד ישארו בטוחים.
כל המחשבות, התחושות , התהיות, הרצונות - בדקה אחת של אזעקה. איזה מין דבר עוצמתי זה.
כינוי:
All you will never know
בבלוג זה
בכל הבלוגים
